לדלת ביתנו מוצמד פאזל מגנטי ענק של ארץ ישראל, משחק שנקרא "ארץ קיר". השבוע סימנתי עם הילדים חלק מהיישובים החדשים שנוספו בצפון השומרון, ושרטטנו בגאווה נקודות חדשות של חיים: שא־נור, גנים, כדים, עמק דותן.
העליתי את התמונה לרשתות וקיבלתי הערות על יישובים ששכחתי. המציאות היפה של יהודה ושומרון משקפת מהפכת התיישבות וחוות, חיים חדשים שנולדים אחרי שנים של נסיגות והשתבללות, התיישבות שהולכת יד ביד עם ביטחון ומועילה לשליטה בשטח.
אבל, בעיה: במקום להמשיך בקו היישובים והבנייה, יש מי שמחרב ומפיל עלינו את הבית. השבוע חבר הכנסת צבי סוכות החליט לתת לבעיה הזו שם, תמונה ופנים, כשהחליט להיכנס לכפר ערבי ולהרוס עם פטיש, על דעת עצמו, אנדרטה של טרור.
פעולה ילדותית שגרמה בדיוק לאפקט ההפוך: שיחקה לידי שונאי ישראל, שמנסים להראות שאלימות המתנחלים = אלימות המדינה. מכאן, הדרך השטנית שלהם לסנקציות, אמברגו נשק, צווים בינלאומיים נגד חיילים וחרם כלכלי - קצרה מאוד. אבל זה לא רק זה: תפקידו של ח"כ אינו לצאת עם פטיש, גם אם הצבא לא עשה את שלו. עליו להפעיל את סמכותו כדי שצה"ל יבצע את המדיניות באופן שיטתי וממלכתי. מה השלב הבא? ח"כים ייכנסו למעצרים בקסבה של שכם? יחסלו מבוקשים בג'נין?
זה מתסכל עד כדי תלישת שערות. אנחנו נלחמים מדי יום בקמפיין אנטישמי בינלאומי, מה שמצריך הרבה שכל, סבלנות ויסודיות - ואז מגיע חבר כנסת ויורה לנו ברגל ממש. לא מול האנטישמים, שישנאו תמיד, אלא מול האוהבים שלנו, שלא מבינים מה לכל הרוחות קורה פה.
דעת הקהל בעולם היא חשובה, דיפלומטיה היא חשובה, דוגמה אישית לציבור הרחב היא חשובה. אבל סוכות הוא לא הבעיה היחידה - בחודשים האחרונים נוצרה הפקרות התנהגותית בקרב קבוצה לא גדולה, פורעת חוק ממש, שהחליטה להחליף את צה"ל.
הסיפור הגדול ביהודה ושומרון הוא לא אלימות מתנחלים. אף פעם לא היה ולא יהיה. היהודים ששבו למולדת ומפריחים את אדמת אבותיהם, מול הרצחנות הערבית שלא יודעת שובע - זה הסיפור. במהות, אין הבדל בין רמאללה לחאן יונס.
הפלסטינים לא רק מחנכים לשנאת יהודים, הם יונקים אותה מבטן אמם. הם מעריצים רוצחים באופן גבלסי ומהללים אותם באנדרטאות ובעצרות. הם כל כך שונאים, עד שהם מעדיפים לשלם משכורות לרוצחי יהודים במקום לממן תרבות ורפואה לילדיהם.
עכשיו, כשאמרנו את זה, חייבים להגיד גם שהפקרות היא מחוץ לתחום. מדינת ישראל יצרה צבא כדי להתמודד עם הרצחנות הערבית, ופלנגות הן לא הפתרון, גם אם לעיתים הצבא מתעייף. ביהודה ושומרון, תחת הובלתו של אלוף הפיקוד אבי בלוט, הצבא הוביל בהצלחה את הורדת רף הטרור בצורה חדה, ממגוון סיבות ועם הרבה עבודה קשה ודירקטיבה נחושה מצד הדרג המדיני.
יש הרבה מה לשפר ולאן לשאוף, אבל אנחנו לא בימיו השפלים של פיקוד מרכז תחת שרביטו של יהודה פוקס.
יש קבוצה לא גדולה, אבל לצערי כן גדלה, של צעירים שהחליטו שלא בא להם על המדינה. הם פוגעים בערבים חפים מפשע, מיידים אבנים, נכנסים לכפרים ומציתים בתים, גונבים רכבים. אבל דווקא כן יבוא להם על המדינה אם חלילה מישהו ייפגע - כי חיילי צה"ל יקפצו ויצילו אותו מידי המרצחים. ההתנהלות הזו רעה קודם כל מוסרית, אבל היא גם מפוררת את הריבונות ופוגעת אנושות בלגיטימציה הפנימית והבינלאומית.
הצבא מוצא עצמו בבעיית קשב, כוח אדם ומוטיבציה. במקום לסכל טרור הוא נאלץ לרדוף אחרי נערים, ומילואימניקים יוצאים בשן ועין מסבבי המילואים באזור. מי הפראייר שיעזוב את המשפחה כדי לריב עם נערים יהודים אלימים? האלימות הזו צריכה להיות מטופלת בידי הקהילה, המדינה, מערכות החינוך והרווחה, וכמובן - גם המשטרה. ההפקרות חייבת להיפסק, ומי שצריך לנצח זה צה"ל - ורק הוא.
יש מי שמחרב ומפיל עלינו את הבית. ח"כ צבי סוכות נתן לבעיה הזאת פנים ושם. מה השלב הבא? ח"כים יבצעו מעצרים בקסבה בשכם? יחסלו מבוקשים בג'נין?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו