בכל פעם שנפתלי בנט מבליח מחדש בזירה הציבורית - הגרפים מזנקים. הוא מביא עימו ניחוח של הצלחה טכנולוגית, אנרגיה של ביצועיסט רענן שקורץ לישראלי המותש. אולם ההיסטוריה הפוליטית של בנט מלמדת על דפוס פעולה עקבי ואכזרי: הוא מתחיל כהבטחה גדולה בסקרי דעת הקהל ודוהר על גבי גלי אהדה תקשורתיים, אך ככל שמתקרב מועד ההכרעה הפוליטית - כוחו מתפוגג בהדרגה, עד לרף המינימלי של התמיכה האלקטורלית.
השאלה המרכזית אינה רק מדוע זה קורה לבנט, אלא גם מהי המשמעות של התופעה הזו לגבי החברה הישראלית; מדוע מנהיג שנראה כמו "החבילה המושלמת" על הנייר - יזם, לוחם, רהוט וממלכתי - מתקשה לשמר בסיס כוח יציב לאורך זמן. התשובה נעוצה בתמורות עומק תרבותיות ופוליטיות: המעבר החד מפוליטיקה של "ניהול, תמרון וטשטוש" לפוליטיקה בלתי מתפשרת של "זהות, שייכות והכרעה".
בנט מגלם את הניסיון השאפתני להיות הכל עבור כולם בו־בזמן: ימני בדעותיו אך פתוח לליברליזם, חובש כיפה אך בעל אורח חיים מודרני, איש ארץ ישראל השלמה שהקים קואליציה חסרת תקדים עם רע"מ, ופוליטיקאי שמבקש להניח בצד מחלוקות יסוד לטובת מנהל תקין.
בעידן של שגרה ושקט יחסי, גישת ה"גם וגם" עשויה להיתפס כנכס מאחד. אך החברה הישראלית, בפרט לאחר המשברים הביטחוניים והחברתיים החריפים של השנים האחרונות, הפכה לחברה פצועה המחפשת עוגנים אידיאולוגיים יצוקים. הציבור הישראלי תר כיום אחר קירות בטון יציבים להישען עליהם, ולא אחר גשרים תלויים המתנדנדים ברוח.
בהקשר זה, מתבלטת צמיחתן של דמויות המציגות קו בהיר ומובחן יותר במרכז המפה. דמויות כמו גדי איזנקוט לא שואבות את כוחן מקריצה לכלל המגזרים, אלא מתפיסה מובהקת של "ממלכתיות נוקשה". איזנקוט מייצג תפיסת עולם מוסדית, ביטחונית וערכית בעלת גבולות ברורים, יציבה ומאופקת. עבור חלקים נרחבים בציבור המרכז־שמאל, דמות מעין זו נתפסת כעוגן מקצועי מהימן, בעוד בנט נתפס לא פעם כמי שמבצע תמרונים טקטיים ומזגזג כדי לרצות קהלים מנוגדים.
האנטיתזה המוחלטת
מן העבר השני צומח הימין שמימין, בהובלת דמויות כמו איתמר בן גביר, המהוות את האנטיתזה המוחלטת לתפיסת הגישור. בעוד בנט מנסה להסביר מורכבות, לייצר איזונים ולגבש פשרות - בן גביר מציג עמדות קיצון פשוטות ובלתי מתנצלות. החברה הישראלית הנוכחית מוכיחה שוב ושוב כי בעיתות מתח ומשבר, רבים מקרב הבוחרים מעדיפים עמדה נוקשה, חדה וחד־משמעית על פני תרכובת פוליטית מרוככת שמניעיה אינם ברורים לחלוטין.
הטרגדיה הפוליטית של בנט נעוצה בניסיונו להציע מרכז פרגמטי ועמום באריזה לאומית, בתקופה שבה המרחב הציבורי דורש הגדרות חדות. בפתיחת כל מערכה, הציבור נמשך לאישיותו ולכישוריו המוכחים. אך ככל שהדיון מעמיק והסוגיות הקיומיות צפות אל פני השטח - יחסי דת ומדינה, שאלת השטחים ועיצוב אופייה של המדינה - נראה כי ניסיונו לאחוז במקל משני קצותיו נתפס כהימנעות מקבלת החלטות.
הלקח הפוליטי רחב בהרבה מגורלו האישי של בנט. החברה הישראלית איבדה את סבלנותה לחיפוש אחר "המכנה המשותף הנמוך ביותר". הקרעים העמוקים חידדו את הצורך במנהיגות בעלת עמוד שדרה רעיוני ברור.
מפלגות אווירה ומנהיגים המנסים לרקוד על כל החתונות מתקשים לשרוד את מבחן המציאות. בנט עשוי להיות מנהל מוכשר ובעל חזון - אך בפוליטיקה של זהויות, מי שמנסה להציב את עצמו כגשר עלול לגלות כי הצדדים כולם דורכים עליו בדרכם אל הקצוות. ללא גיבוש זהות רעיונית חדה וחד־משמעית, תופעת בנט תמשיך להיראות כזיקוק די־נור מרהיב: מאיר את השמיים בעוצמה לרגע קט - אך מתפוגג לחלוטין לפני רגע האמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו