בין סגל לבן גביר

פוליטיקה רדיקלית היא כמו סמים: מלהיבה בטווח הקצר, וממיתה בטווח הארוך.

בטור שפרסם עמית סגל בעיתון זה בסוף השבוע האחרון ("ישראל השבוע", 20.8), הוא טען שממשלה נוספת עם בן גביר בתפקיד שר בכיר תזיק למדינת ישראל - וחולל מהומה. עוקבי ערוץ הטלגרם של סגל הביעו ברובם התנגדות לטור, ובמקביל, אינספור אזרחים ימנים הביעו תמיכה חד־משמעית בבן גביר, בטענה ששום שר לא חימש את היהודים, הוריד את תנאי הפינוק של מחבלים בכלא או עמד על האינטרסים של מדינת ישראל בבהירות מול העולם כמו בן גביר.

ואכן, קשה לחשוב שהרוב המוחלט של עשרת המנדטים שלהם זוכה בן גביר בסקרים הם "כהניסטים פשיסטים", כלומר תומכי מה שנקרא "עליונות יהודית" ואלימות מדינית פרועה. חלקם התעייפו מהפוליטיקה הממוסדת, וחלקם לא מבינים מדוע אחרי טבח 7 באוקטובר היהודים עדיין מחפשים את אישור העולם. על בסיס הכעס, חוסר האונים והתסכול העמוק, עשרת המנדטים האלו מעדיפים את הפוליטיקה הרדיקלית והכאוטית של בן גביר מאשר פוליטיקה ממלכתית, שבה היהודים נראים ונשמעים טוב אך נטבחים לקול צהלות הקהל.

הרוב בסך הכל - מיואשים

באותה מידה, קשה לחשוב שרוב עשרת המנדטים שלהם זוכה מפלגת הקיצון של השמאל, הדמוקרטים, רוצים להחריב את הצלע היהודית עבור הצלע החילונית־ליברלית, חושבים שמדינת ישראל רוצחת תינוקות כתחביב, רוצים לקדם מקארתיזם או ממהרים לשלוח תנחומים למשפחות של ערבים שתקפו יהודים. גם רובם, בסך הכל, מיואשים. למשל, מכוחם הגובר של החרדים ומהמאבק על המוסדות המגינים על אורח החיים החילוני. גם עבורם, הבחירה במפלגת המחאה עדיפה מבחירה במפלגות שלא מציעות חידוש מלבד עוד חרם ועוד אחדות.

20 המנדטים האלה מהווים קצת יותר מחמישית מ־90 המנדטים של המפלגות הציוניות. כלומר, כיום כל אזרח ציוני חמישי מעדיף פוליטיקה רדיקלית, דורסנית ומשתוללת, כזו שמעמידה את האידיאולוגיה של עצמה מעל לכל שיקול אחר, שלא מוכנה להתפשר - אבל מוכנה כמעט לכל אמצעי שיקדם את מטרותיה. פוליטיקה שבסופו של דבר היא אלימה - כלפי נורמות, מוסדות ואנשים.

השיעור שלמדנו

והמאה ה־20 לימדה אותנו שיעור חשוב מאוד: תנועות רדיקליות הן אפקטיביות מאוד בהתחלה, מפני שהן מעיזות לקדם מדיניות ששום גורם אחר לא מעוניין או מצליח לקדם, בין היתר משום שהן לא מתחשבות בשום דבר מלבד בעצמן. אך לאחר שהן צוברות מספיק תמיכה ציבורית ודריסת רגל במוסדות המדינה, הן מנסות להחיל את האידיאולוגיה שלהן על החברה כולה. זה לעולם לא מצליח, מפני שכל חברה מורכבת מאנשים שונים עם תפיסות ואינטרסים שונים, ואז הן מתחילות לשרוף את כל מי שעומד בדרכן - שזה בעצם כמעט החברה כולה, כולל אלו שתמכו בהן בראשית דרכן. לכן, הבחירה ברדיקליות שקולה לבחירתו של מסומם, שמבקש לקחת סם כדי להשכיח את כאבו בטווח הקצר תוך הרס חייו בטווח הארוך.

מדינת ישראל זקוקה לפוליטיקה אמיצה, ולא לפוליטיקה רדיקלית. השלב הראשון הוא הבחירה במתינות פנימית, אף שנראה שאין דבר פופולרי יותר מאשר להכריז על מלחמת היהודים בעצמם.