אחרי שנה של פחד, העזתי לבקש: אל תתנו לי לוותר על החלום שלי

אחרי שנה של חיבוטים, עשיתי את הדבר שהפחיד אותי יותר מכל והעליתי קמפיין הדסטארט. כששיתפתי את העורכת, היא ענתה "וואו, בהצלחה אחותי. אולי תכתבי על זה השבוע?".

ברגע הראשון - כלומר מייד לאחר שהדחקתי את ההשתתפות בצער והרחמים המקופלים ב"וואו" - לא הבנתי מה אחלוק עם הציבור: שאני מרעננת את עמוד ההדסטארט בכל חצי שעה בעיניים קרועות מול אחוזי גיוס רדומים, וחיה בתוך התקף חרדה מתמשך? פחות מביא קוראים.
עילת הגיוס היא לכאורה סוג של מותרות. מותרות, כי מי אמר שצריך לעשות אמנות בכלל? אבל ככל שנקפו השעות והימים, הבנתי שאני לא באמת בקמפיין גיוס, אני באירוע משברי טרנספורמטיבי.

בתקופת חיי הנוכחית נמנה עוד אירוע כזה של הרמת מסך מכוערת ויפהפייה בו־בזמן, אירוע הפרידה מאבי ילדי. כהרף־עין אישה מגלה מי במעגלי ההיכרות שלה אכן מה שהוא מעמיד פנים שהוא - נניח, בן אדם או אישה אוטונומיים עם חלק אלוקי ממעל ומצפון מתפקד - ומי סוג של פונקציה המונעת משיקולי רווח משני מדומיין ושמחה לאיד.

חוויה המנפה מהחיים הרבה שחקנים שמאמינים שהעולם הוא במה, אבל לא פוגשים אפילו קורטוב מהעומק ומהמורכבות של דמות ביצירה של מי שאמר את זה, שולית ככל שתהיה, אפילו גולגולת.

מדוע אישה שמנסה לגייס תמיכה כדי להצליח לסיים פרויקט שנקבר תחת מגיפות, מלחמות ופוגרום אפוקליפטי, מוציאה מרוב סובביה שתיקה? הרי שתיקה מול אדם שפונה אליך בדברים איננה סתם אדישות - זו אדישות אקטיבית. והיא פושה בכל המעגלים, גם באלה שנחשבים קרובים.

וכך, שבועיים לתוך הקמפיין, עניין הגיוס הפך לשולי, והאתגר האמיתי נעשה חקר הגורם האנושי, שסיפק את השאלה האמיתית של הקמפיין הזה: מה גורם לאנשים לחבור ולתמוך בחלומות של אדם אחד ולהתעלם מחברו? להבדיל אלפי הבדלות, ראינו את התופעה הזו גם בקמפיינים למען החטופים.

יש מי שגייסו מיליונים ביממות ספורות, ויש מי שלא ברור אם בכלל הגיעו ליעד כלשהו, מהטעם הפשוט שהתקשורת לא טרחה אפילו לדווח לנו מה עלה בגורלם, וכך הם נעלמו מהעין הציבורית.

ולא, לא נראה לי שזה מטעמי כבוד לפרטיות שלהם. סביר יותר שזה קשור לכמה באמת אפשר להיישיר מבט אל המציאות.

במה נעדיף להתבונן - בהשלכות של פגיעות מיניות והרעבה על הנפש האנושית והגוף שבו היא משתכנת, או בגלויה מעוצבת של איך נראה ניצחון, כשהוא מוגש בחיוך צחור וצעיר, וסרטונים משעשעים באינסטגרם? התשובה ברורה.

קמפיין הדסטארט לפרויקט אמנותי של אישה באמצע החיים, חד־הורית ושלושה־רבעים אנונימית, שפנתה למחוזות הגיוס כי לא הצליחה להשלים אלבום או ספר (או במקרה דנן - שניהם) מטעמים פיננסיים, זה אירוע מבעית עבור העולם יותר מאשר עבורה. הוא מניח בפני העולם החיצוני את מה שאמור להיות פנימי ומוכמן - את המאבק המנטלי לשמור על צלם אנוש. את הסירוב להיכנע לאיך שדברים "צריכים להיות", לאותו "מצאי עבודה יציבה ותתחילי לחסוך לפנסיה, 20 שנה באיחור".

לכן זו לא רק אדישות אקטיבית - זו אדישות אקטיביסטית ומחנכת. והיא אומרת: תתייאשי כבר מרים, תתייאשי, כמו שאנחנו התייאשנו מראש, וצדקנו, כי הנה - את זקוקה ל־100 שקלים שלנו פלוס עלות משלוח.

תמחקי את ההארד דיסק עם השירים, ותני לנו להתלהב מרוח נעורים יצירתית שמגיעה לכאורה ללא יגיעה, ונראית כאילו יצירה היא כישרון רגעי ומתנה מאלוהים, משהו קליל ואינסטגרמי, ולא תוצר של עשורים של חיים בלתי פוטוגניים ויריקת דם וקמטים.
ואולי אמא שלי צודקת, וכולם סתם קמצנים.

עשיתי את הדבר שהפחיד אותי יותר מכל והעליתי קמפיין הדסטארט. אך כנראה היה משהו שהפחיד אותי יותר - כניעה.

התעלמות מהקול שעולה מן הנשמה.