הסוס הטרויאני כבר בפנים: כך המיינסטרים הישראלי הפך את עבאס ללגיטימי

יש משהו מרענן בתמימות של מנסור עבאס, יו"ר סיעת רע"מ. בעוד אנו, הציניקנים מימין, מתעקשים להיות טרודים בזוטות כמו חמאס, דקירות בכביש הבקעה, גבולות בני־הגנה ומציאות מזרח־תיכונית מהבילה - מגיע עבאס, הבייבי של המרכז־שמאל, חבר הקואליציה של נפתלי בנט, חביב האולפנים, ומבשר לנו שהפתרון לבעיה הפלסטינית בעצם כבר כאן: המדינה הפלסטינית, הוא מגלה בוועידה הכלכלית של מפלגתו, כבר קיימת.

היא לא צריכה כלום: לא שלטון חוק, לא הפסקת הסתה, לא שינוי משטרי ולא פירוק תשתיות טרור. כל מה שהיא צריכה זה שישראל וארה"ב יכירו בה.

איזה ניסוח מבריק. איזה תרגיל מרהיב בכיפוף המציאות. עבאס, באומנות של קוסם שולף שפן, מוכר לנו על הדרך, כמאמר מוסגר שלא דורש תשומת לב מיוחדת, רעיון שאין לו שום אחיזה בקרקע: סוף הסכסוך כבר כאן, והערבים ניצחו. איך לא שמנו לב?

הטרגדיה האמיתית אינה דבריו של עבאס, הוא עושה מה שמצופה ממנו. לא נפלתי מהכיסא כששמעתי מנהיג תנועה אסלאמית ישראלית שמייצג את הנרטיב הפלסטיני, ומי שחושב שהוא בא לדאוג לתשתיות בכפרים בגליל או למלחמה באלימות בחברה הערבית - כדאי שיתעורר על החיים שלו.

הבעיה האמיתית היא שלמרות דבריו אלה, עדיין נציגי ציבור בשמאל ובמרכז הישראלי ישמחו לשבת איתו באותה ממשלה.

כשבנט פתח את הדלת מימין והכניס את רע"מ לתוך המיינסטרים הישראלי, הוא סיפק לעבאס ולאלו המחזיקים בדעותיו את הלגיטימציה להיות חלק מקובל בשיח הישראלי. הוא הפך את ה"מתינות" הטקטית של רע"מ לסוס טרויאני, שרבים עדיין יופתעו כשייצאו ממנו מחבלים.

מדינה אינה הצהרה יחצנית. אם מנסור עבאס רוצה להמשיך לחלום על מדינות מדומיינות שממתינות להכרה בינלאומית - הוא מוזמן לעשות זאת. הוא יכול לבקש הכרה גם בסוסי פוני בטעם מסטיק עגול, או בפנחס עידן מסתובב על מסוע מזוודות לבוש חצאית טוטו ונעלי עקב זוהרות.

אבל המציאות ביהודה ושומרון קצת מתנגשת עם הצהרותיו של עבאס. מחד, הרשות הפלסטינית היא ישות קורסת, מושחתת וחסרת משילות, המעודדת טרור דרך מערכת החינוך ותשלומים למחבלים ולמשפחותיהם; ובעזה, הניסוי הכושל שהתחיל בהתנתקות, הוביל להקמת מפלצת טרור אסלאמיסטית.

זוהי לא מדינה, ואפילו לא הכנה למדינה. זה פרי רקוב רוחש תולעים. מאידך - יותר מחצי מיליון מתנחלים מיישבים את יו"ש, אבל נדמה שעבאס לא רואה אותם. ככה זה בפנטזיות: הדמיון, המציאות וההזיה מתערבבים.

עבאס מתאר את המצב כך: יש מציאות, וכדי להשלים את התמונה - רק חסר שישראל וארה"ב יכירו בה, ובכך ייתנו לה תוקף. אף על פי שכבר שללנו את ההנחה הזו בפסקה הקודמת, בואו נזרום רגע עם הראש של יו"ר רע"מ: נניח שאנו שוקלים להכיר במדינה פלסטינית (שכבר קיימת, כביכול) - למה לנו? מה ייצא לנו מזה? האם המצב הביטחוני שלנו ישתפר? להפך, כמובן. הוא יידרדר פלאים, כמו בכל פעם שבה אנו נותנים לפלסטינים שטח, הכרה או כוח.

האם המצב המדיני שלנו ישתפר? כבר למדנו ששונאינו ישנאו אותנו בכל מקרה, ואוהבינו כנ"ל. אפשר לחזור למציאות.