מהיציע ועד המגרש: הגיע הזמן לעצור את האנטישמיות בספורט

כשספורטאי מסרב ללחוץ יד ליריב ישראלי, כשמתחרה פורש כדי לא לפגוש ישראלי, או כשקהל הופך את היציע לבמה של קריאות שנאה, זו לא תקרית נקודתית. 90 שנה אחרי אולימפיאדת ברלין באוגוסט 1936, ההיסטוריה מזכירה לנו שהאנטישמיות אינה מתחילה רק בחוקים, בגדרות, בגטאות ובמחנות. היא מתחילה גם במגרש, ברגע שבו הדרה מתקבלת בשתיקה.

אולימפיאדת ברלין היתה אחד ממפעלי התעמולה המתוחכמים של גרמניה הנאצית. העולם התפעל מהאצטדיונים, מהטקסים ומהארגון המופתי, בזמן שהמשטר כבר הדיר יהודים מענפי הספורט ומהחיים הציבוריים. הספורט, שאמור היה להיות סמל לשוויון ולהוגנות, הפך כלי שנועד להכשיר מציאות של אפליה שהובילה להשמדה כשהמשטר הנאצי גדע דור של ספורטאים יהודים עם הישגים, גביעים ושיאים.

אלפרד פלאטוב, שייצג את גרמניה בענף ההתעמלות, זכה בשלוש מדליות זהב באתונה 1896. אותה מדינה שהריעה לו, שלחה אותו למות בגטו טרזיינשטט. אטילה פטשאואר, פעמיים אלוף אולימפי בסיף, נשלח לעבודות כפייה ומת לאחר התעללות קשה. והיו גם מי שניצחו בדרך מעוררת השראה - השחיין הצרפתי אלפרד נקאש חזר מאושוויץ לייצג את צרפת במשחקים האולימפיים. אגנס קלטי, ששרדה בהונגריה בזהות בדויה, הפכה לאחת המתעמלות המעוטרות בתולדות המשחקים האולימפיים ותרמה רבות לפיתוח התחום גם בישראל.

כיום אסור להתייחס בקלות דעת לניצוצות שמתכתבים עם ההיסטוריה. בריו 2016 סירב הג'ודוקא המצרי אסלאם א־שיהאבי ללחוץ את ידו של אורי ששון לאחר הקרב ביניהם. בטוקיו 2021 פרש הג'ודוקא האלג'ירי פתחי נורין מהתחרות כדי להימנע ממפגש עם טוהר בוטבול. מאז ראינו גם גילויי אנטישמיות ביציעים, קריאות הסתה וניסיונות להרחיק ספורטאים ונבחרות ישראליות מזירות בינלאומיות.

מדוע הופכת זהותו של ספורטאי לשיקול לגיטימי ביחס כלפיו?

צריך לפעול אחרת. קבוצת הכדורגל צ'לסי הפכה את המאבק באנטישמיות למדיניות של ממש: במסגרת "Say No to Antisemitism" היא שילבה בין סנקציות נגד אוהדים שהתבטאו באנטישמיות לבין תוכניות חינוכיות, מפגשים עם ניצולי שואה וביקורים באתרי זיכרון, מתוך תפיסה שלא מספיק להרחיק את האוהד - צריך לשנות את התנהגותו. בורוסיה דורטמונד מהליגה הגרמנית מוציאה כבר שנים מסעות אוהדים לאושוויץ ולאתרי זיכרון, ובמקביל יצאה עם קמפיין "אין בירה לגזענים" בפאבים של אוהדים כדי להעניק להם כלים להתמודדות עם אמירות גזעניות.

הוועד האולימפי הבינלאומי, פיפ"א, אופ"א, פיב"א, היורוליג, ה־NBA, התאחדויות הטניס וגופי הספורט המובילים צריכים לשרטט גבול: מי שמחרים ספורטאי בגלל לאומיותו או זהותו, שמסרב להתחרות מולו ושמכניס גזענות ואנטישמיות למגרש או ליציע - צריך לדעת שיהיה לכך מחיר, סנקציות ממשיות כלפי ספורטאים, מועדונים, נבחרות ואוהדים שמפירים את הכללים. זו לא בעיה של הספורט, זו בעיה של החברה.

***

הכותבת היא מנכ"לית מצעד החיים בישראל.