שלום, שקרים והדחקה: באמת הופתענו שמנהיגי ערב משקרים לנו?

(יהורם אמר לחנה, כמובן. מי שזוכר, זוכר)
חלפו כמה יממות מאז החשיפה הדרמטית המטלטלת והמרעישה, שלפיה מנהיג מדינה שכנה ייעץ למדינה שכנה אחרת לחתום הסכם שקר כלשהו עם ישראל כדי להרדים אותה ולתקוף במפתיע. הידיעה זכתה להתייחסויות רבות בכלי התקשורת, והתגובות, כמובן, היו ביטויים שונים של זעזוע ודאגה.

גם אני, הקטנה, הזדעזעתי ונרעשתי. כמעט כמו הילדה ההיא, כשהמזרח התיכון היה חדש, שלא הבינה איך זה שהאיש עם הכאפייה פולט קלישאות על שלום באנגלית, מלבה טרור בערבית - ועדיין זוכה לתמונות עם מנהיגים על הדשא בעברית; שלא הבינה איך זה שבאוטובוסים אנשים נקרעים לגזרים, ובמקומות אחרים אנשים מקבלים פרסים. כילדה חשבתי: בוודאי יש משהו שנסתר ממני, איזה פרט דרמטי וכמוס שסותר את ההיגיון הטבעי, ומצדיק באופן על־טבעי את הקרקס הזה.

אל תהיו במתח - לא היה כזה. כל כך לא היה, שגם אם יגרדו עם שפכטל את רצפת מרתפי הצנזורה - לא יימצא בדל ראיה שהצדיקה את האובססיה הישראלית, שנולדה בערך עם המדינה, לעשות שלום עם אויבינו.

האם מופרך להניח שגם בימים ההם, כשקדחת השלום בערה כמעט כמו מכלי הדלק של קו 18, היו ידיעות דומות לחשיפה מהשבוע על כוונותיהם האמיתיות של מנהיגי ערב, אך הצנזורה לא אישרה פרסום שלהן? עד כמה תפיסות העולם שלנו מבוססות על עובדות אם את רובן אנחנו לא יודעים? עד כמה הבחירות שלנו את המנהיגים אפקטיביות, אם הנושאים החשובים באמת לא נדונים כלל?

שלא נתבלבל: חלומות זה חשוב. מי שלא חולם לא מגשים. השאלה היא עד כמה החלום הזה נשען על פיסות מציאות. אני יכולה לחלום על קריירה ב־NBA ולהשקיע בכך זמן ואנרגיה. אבל כשגם ביום בהיר אני לא עוברת את ה־1.60 מטר, אם אני מקבלת החלטות בהתאם ומתכננת בהתאם את העתיד ואת סדר יומי, כולל חמש שעות אימון בקליעה לסל - אני מתנתקת מהמציאות ומפקירה את הילדים שלי להזנחה. אבל זה החלק הפחות מפחיד בסיפור.

עומק הבור מתברר כשאנחנו מזכירים לעצמנו שאמונות שאנחנו מחזיקים בהן - כמו, למשל, ההיתכנות של מזרח תיכון חדש - משפיעות על האופן שבו אנו מפרשים את המציאות. רוצח מעונב בתחפושת עלול להיראות לפתע כבעל תשובה, טנקים שמתמרנים בסיני נראים כמו יום כיף לנשות הדיביזיה וילדיהן, והפגנות על הגדר מול העוטף הופכות לפעילות פנאי לנוער.

כך, לדאבוננו, הגענו למצב שבו אזרחי המדינה נאלצים לחוות מסע גזלייטינג מתיש, המחנך אותנו להזדעזע ולהתרעש מהפרה של אמונת שווא שמעולם לא החזקנו בה. אני לא מכירה אפילו מניין אנשים שיופתע מכך שמדינות סביבנו עשויות לחתום על הסכמים שהן לא באמת מתכוונות אליהם ולתקוף בזמנן הפנוי.

השאלה היא באיזה אופן ההבנה העמוקה הזו מעצבת את הפוליטיקה הישראלית ומשפיעה על העמדות של מי שמעוניינים לעמוד בראש המדינה. כרגע נדמה שאין כמעט אנשים במערכת הפוליטית שמסוגלים לומר באופן ברור ששלום בגרסתו הפוטוגנית לא יהיה פה לעולם, שכולם רוצים להרוג אותנו כל הזמן, ושמדיניות החוץ והפנים שלנו - ובכללה סדר העדיפויות הלאומי - צריכה להיות מנוהלים בהתאם.

לשאלה "האם לעולם נחיה על חרבנו" יש תשובה מאוד פשוטה, והתשובה היא "כן". אבל כדי שבאמת נחיה ולא נמות על חרבנו, מומלץ להשיל מעלינו את כל העמדות הפנים ומשחקי הדמיון, וגם את הבלבול שגורם לאדם שעמד בראש צבא לקרוא לעיקרון הידוע "הקם להורגך השכם להורגו" סיסמה.

מי שעבורם יצר הישרדות בסיסי, שצריך להיות המוטו של צבא שמכריז בשמו על משימת ההגנה שלו, הוא סיסמה - ימצאו את עצמם אומרים את הסיסמה "שמע ישראל" מחוץ לממ"דים, כדי שהמתבצרים לא יחשבו שהם מחבלי נוחבה.