הספין של הבחירות: למה השמאל מנסה להסתיר את הוויכוח על המדינה הפלסטינית?

מערכת הבחירות עומדת בסימן של ניסיון להסיח את הדעת, כאילו אין כאן מאבק בין ימין לשמאל. דוברי אופוזיציה טוענים שעוד לפני 7 באוקטובר ירדה מדינה פלסטינית מהפרק. קל וחומר עכשיו - אף אחד כבר לא מדבר עליה, לכאורה, חוץ מגולן והדמוקרטים השוליים.

אבל זאת הולכת שולל. השאיפה לקדם מעין "תהליך אוסלו" בעזרת סעודיה היא שהניעה את ממשל ביידן בזמן המלחמה, ואת מפלגות האופוזיציה שצידדו בעמדותיו. "תקוות" מדינה ערבית באמצע הארץ היא הרקע המבאר את ביקורת האופוזיציה על הממשלה כיום.

במציאות השיח המושרשת, המילים "שמאל" ו"ימין" נהפכו כיום לכותרות לשתי השקפות יסוד במאבק שלנו עם הערבים על הארץ. אכן, לא תמיד זו היתה הגדרתן. היא מסלפת את מובנן החברתי והתרבותי ההיסטורי; אבל ההגדרה השתלטה על השיח בשלושת העשורים שבין 1967 ל־1994.

אם כן, המילים "שמאל" ו"ימין" מציינות כיום בעיקר את היחס להסכמי אוסלו: מי שמקווה לחידוש החזון לשתי מדינות בארץ הוא שמאל, ומי שחושב שזה חזון בלהות הוא ימין - וזאת דעתו של רוב גדול בציבור היהודי.

כשזו התודעה הפוליטית השלטת, לאופוזיציה יש אינטרס חיוני לטשטש את שמאלניותה. היא מטשטשת אותה בשני ספינים: האחד מייחס "ימניות" לחלקים מהאופוזיציה, בתקווה למשוך קולות של מתנגדים למדינה ערבית בלב הארץ; השני מכחיש את הרלוונטיות של עצם הוויכוח על מדינה כזאת.

בספין הראשון, "להיות ימני" נהפך לשיוך שבטי כמעט, ואז "ראשי שבט" מסוימים, כמו בנט וליברמן, מבקשים תמיכה מבני שבטם־כביכול.

בנט כנראה נכשל בזה - אבל ליברמן מצליח. בעבר הוא המליץ למסור למדינה ערבית שטחים נרחבים במרכז הארץ ובצפונה, בעיקר סביב כביש 6 וכביש 65. הוא מסר לתנועה אסלאמיסטית מזרם האחים המוסלמים שליטה בתקציבי המדינה לטיפול באזרחים הערבים.

הוא חבר לקואליציה שהיתה תלויה, במהלכיה מול חמאס, באסלאמיסטים שקרובים לחמאס. כל זה לא מפריע לו להופיע בתור "ימין", ולשם כך - הוא מתחבא מאחורי גבו של נתניהו. הוא זה שניהל מו"מ עם מנסור עבאס, כך אומרים תומכי ליברמן; והוא זה שנשא את נאום בר־אילן בעד חלוקה לשתי מדינות - כלומר נתניהו הוא מי שנותן להם "חותמת כשרות" ימנית.

מעבר לגיחוך שבדבר - יש פה ספין: לא נתניהו, אלא היחס לחזון אוסלו הוא המגדיר את החלוקה ימין־שמאל אצלנו. בחלוף כמעט שני עשורים מנאום בר־אילן, אפשר לשפוט בבהירות את תכליתו.

באמצעות תנאים כמו הדרישה להכיר במדינת העם היהודי ובשליטתה בכל מעברי הגבול, למשל, נתניהו הצליח לבלום את ניסיונו של אובמה לכפות על ישראל להקים מדינה ערבית במרכז הארץ. ונתניהו אכן ניסה לשבור את "חרם הכיתה" שהטיל לפיד על הליכוד בראשותו באמצעות תמרון כושל ומזיק מול עבאס. זה לא אומר שהוא היה מוסר את הנגב לניהול אסלאמיסטי.

אבל הספין היותר־מזיק מצוי בטענה שחזון אוסלו אינו רלוונטי. הוא היה רלוונטי מאוד במלחמה. גם בגללו דבק המטכ"ל בפשיטות, ונרתע מכיבוש שיכשיל את החזון של חלוקת הארץ. לכן מפלגות האופוזיציה רצו לסיים את המלחמה, אפילו במחיר תבוסה. לכן רובן רצו להחזיר לעזה את הרשות הפלסטינית.

זו "הרגל המדינית" המפורסמת. לכן האופוזיציה שאפה למנוע "מלחמה אזורית". רוב מפלגות האופוזיציה העדיפו שייפתח פתח מדיני לכינון מדינה ערבית במרכז הארץ, תמורת נורמליזציה עם סעודיה. "מלחמה אזורית" לא מתיישבת עם זה.

האופוזיציה מנסה להסתיר את העובדה שעיקרי עמדותיה במלחמה נבעו מהשאיפה לחדש את הדרך למדינה ערבית במרכז הארץ. אסור להסתחרר מהספין הזה. הסכנה של מדינה ערבית בשומרון, מול מרכזי האוכלוסייה שלנו, לא חלפה.

פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באונ' בן־גוריון