בחזרה להרצל: למה ברית יהודית-ערבית היא המעשה הציוני האמיתי?

ב"אלטנוילנד" יש אפיזודה שבה מתקיים פולמוס על זכות ההצבעה ללא־יהודים בחברה החדשה. ברומן המכונן של בנימין זאב הרצל המחנה שתומך במתן זכויות שוות גובר על המחנה שמבקש לצמצם אותן ליהודים בלבד, ולא במקרה.

המסר הלא ממש סמוי של "אלטנוילנד" הוא שבלי הפתיחות ושיתוף הפעולה בין היהודים ללא־יהודים לרווחת כל יושבי הארץ לא תיתכן חברת מופת. ושלמה אבינרי בספרו "הציונות על גווניה" אף העיר כי הרצל הציג בספרו את הרב גאייר כמי שהיה בכלל אנטי־ציוני בטרם המיר את אמונתו לציונות קנאית ומצמצמת. האם לא רצה לרמוז בכך ששני הקצוות פוגעים במפעל הציוני?

על רקע המחנק של המובן מאליו שאופף את העלאת הגירה סביב הגוש השלישי, החיבור המסתמן בין מנסור עבאס ליואב סגלוביץ' וריצה של מועמד יהודי במפלגה ערבית חשובים במיוחד בגלל התעוזה שבו - ובשל האופק שהוא פותח.

כי אף שברור לי מדוע יש ביקוש ל"ממשלה ציונית", שתדאג לשוויון בנטל לנוכח הזלזול המחריד של נתניהו ושלוחיו הנרצעים במשרתי המילואים, זה תיקון עוול שבאופן מסוכן מלווה בדחיית היד המושטת של מנהיג ערבי אמיץ ויצירתי בפרט, ובהתעלמות, לא אחת מתנשאת, מהציבור הערבי בכלל. והם, נזכיר, מהווים כ־21% מאזרחי המדינה, שנשארים מחוץ לשדה הראייה הפוליטי של המיינסטרים שלנו - מיעוט גדול מאוד ונוכח מאוד, שבעיותיו נערמות וכאביו מתרבים, ואוי לקצרי הראייה בין היהודים אשר שחושבים שהבעיות האלה לעולם יישארו בגבולות המגזר.

לכן, על אף שסוגיות הגיוס והאחדות בעם (היושב בציון) הם הנושאים החמים ביותר, שלא במקרה מייצרים עוד ועוד מסגרות פוליטיות, הם גם נושאים ברורים מאליהם ונוחים מאוד: מי באלקטורט היהודי־ציוני יתנגד למסרים כמו שוויון בנטל? הימור בטוח, וזה צו השעה.

אבל השעה הזו תחלוף, ויש מקום לחשוש שאז גם יתברר שהדגלים הקונצנזואליים האלה היו לא רק נוחים מאוד אלא גם נוחים מדי, בלי להציג אופק לפיתוח המדינה לטובת כל אזרחיה ובלי אינטגרציה גם של האזרחים הערבים. לכן החיבור הוא חץ שנורה כבר לעבר הבחירות הבאות, ואולי בכלל אל העתיד של הפרויקט הציוני בארץ ישראל.

לפיכך, יצירת בריתות של יהודים וערבים אזרחי ישראל היא לא רק מעשה נבון פוליטית, ותרבותית - פורץ דרך; היא גם מעשה ציוני - כל עוד הרצל הוא ציוני בעיניכם. ועל הערך שיהיה לשיתוף פעולה לעצירת האינפלציה הקטסטרופלית של העליונות היהודית הישראלית החדשה, שצומחת פרא בגבעות ביו"ש וברשתות החברתיות, אני כבר לא מוסיף מילה.

אם תרצו, דומני שרק שיתוף פעולה אמיץ עם האזרחים הערבים המעוניינים בכך יציל אותנו, היהודים כאן בין הים לנהר, מקנאות, מההיבריס של "תקופת נס", מההידרדרות המוסרית, ובעצם מעצמנו.

מנסור עבאס, מבחינה זו, הוא מנהיג והזדמנות שאסור להפסיד. תמיד אפשר יהיה לחפש עם פנס פגמים, אבל אצל האיש שגינה את מתקפת 7 באוקטובר, שהצהיר כי הוא מכיר ביהודיותה של מדינה ישראל, וחשוב מכך - באופן עקבי מושיט יד לציבור היהודי, אל לנו לדחותה.