נתניהו מול איזנקוט: המבחן שיכריע מי ראוי להוביל את ישראל

הרושם הכללי וגם הסקרים - החשודים במניפולציות מכיוונים מנוגדים - מלמדים שהבחירות הקרבות יהיו בעיקרן תחרות בין רה"מ נתניהו לבין רא"ל (מיל') איזנקוט. לפיכך, חשוב לדעת לאן פניהם מועדות בסוגיות היסוד במאבק עם הערבים על הארץ ובמלחמה עם איראן.

יחצנים "אסטרטגיים" כנראה מייעצים לאיזנקוט להתעמעם בשאלות אלה. קשה לקבוע בוודאות מה יהיו תפיסותיו כקברניט לפי שנותיו בתפקידי מפתח במטכ"ל ובפיקוד על הצבא, אם כי הן מעידות על משהו: הוא היה איש מרכזי בהנהגה הצבאית שצמצמה במידה מסוכנת את כוחות היבשה, נרתעה מהפעלתם והתמקדה בהפצצות כדרך פעולה עיקרית ("דוקטרינת הדחייה").

הקצונה, שאיזנקוט הוא נציג מובהק שלה, ביססה את בניין הכוח ואת תפיסת ההפעלה של הצבא על נטישת הדרך של מלחמת מנע, ועברה למלל על "צריבת התודעה" של האויב, הרתעתו והתשתו במקום הכנעתו. ככל הנראה כיוונה אותם ההנחה השגויה שהאויב רציונלי כמונו, ולכן יעדיף למנוע סבל מהאוכלוסייה "שלו". אפשר לכנות זאת "עיוורון מול הברבריות".

אבל אולי איזנקוט התפכח ושינה את עמדותיו? זה לגיטימי. הרי כל ההנהגה שלנו, המדינית והצבאית, לקתה בשגיאות אסטרטגיות עד 7 באוקטובר. לכן מעשי איזנקוט או נתניהו בעבר הלא־קרוב, כלומר בעשור שטרם המלחמה, רק רומזים, ולא מספיקים לשיפוט על ההנהגה שהם מציעים לנו לעתיד, להמשך המלחמה באיראן ובארץ.

בבואנו לבחור ראש ממשלה, כלומר קברניט, עלינו להעריך קודם כל איזו אסטרטגיה הוא יקדם בשנים הקריטיות שלפנינו. לשם כך, פחות חשוב להעריך את העבר הלא־קרוב, ויותר חשובות עמדותיו בעבר הקרוב, כלומר בשנות המלחמה.

אותו העיקרון של "פנים אל העתיד", לפי העבר הקרוב, חל על השאלה אם לתמוך בנתניהו בבחירות. פחות חשוב העבר הרחוק־יחסית, למשל הנכונות לדון עם אסד על הגולן (1998-1997, 2011-2010) או "נאום בר־אילן" (2009) - שני עניינים שעדיין מעסיקים את אנשי "הימין הערכי" המתנגדים לו. כך גם קיום הרצועה מכסף קטארי, שגיאה שנתניהו ואיזנקוט שותפים מלאים לה, והיא חלק מרתיעת כל ההנהגה - ועימה הציבור עצמו - ממלחמת־מנע בעזה.

יותר חשובה תוכנית נתניהו־טראמפ מלפני שנים לא רבות להחיל את החוק בבקעה ובגושים בשטחים. ועוד יותר חשובה תנופת ההתיישבות בשומרון וביהודה בממשלה היוצאת. בשאלות המהותיות לעתיד, מול הפלסטינים והאיראנים, איזנקוט מערפל את עמדותיו, ואילו נתניהו עבר לאסטרטגיה לוחמנית ובהירה. אבל יותר מכל דבר, הפעולות של השניים במלחמה, אחרי 7 באוקטובר, הן שצריכות להכריע את הערכתנו לגבי תוכניותיהם לעתיד. גנץ ואיזנקוט, שלא כעמיתיהם לאופוזיציה חסרי האחריות, נכנסו לממשלה בתחילת המלחמה.

אבל איזנקוט היה שותף לשאיפה המופרכת של האמריקנים "להחזיר את השד לבקבוק" ולמנוע התרחבות ל"מלחמה אזורית". זה הרקע להתפטרותו מהממשלה לאחר שלא התקבלו דרישותיו, שמשמעותן היתה עצירת המלחמה בשלב מוקדם. לעומתו, נתניהו התנער מהאסטרטגיה שהוליכה ל־7 באוקטובר, ומנהל מלחמת־מנע לעקירת הגרעין האיראני, חמאס וחיזבאללה. פה טמון ההבדל המהותי ביניהם.

נתניהו הצליח לכפות על בני דמותו של איזנקוט, שר הביטחון והרמטכ"ל הקודמים, את רפיח, הביפרים, חיסול נסראללה וחיסול צבא סוריה. הוא נטש את אסכולת ההכלה וההרתעה של איזנקוט ועמיתיו. ישראל כבשה שטחים ברצועה, בלבנון ובסוריה, רוקנה אותם מתושבים וביססה הסכמה בינלאומית שכל נסיגה מותנית בפירוק צבאות הטרור. כל זה בדרך לשתי תקיפות הרסניות באיראן.

נתניהו זיהה שלפנינו מלחמה אזורית ואין לברוח ממנה. אילו התקבלה הצעת איזנקוט לברוח מבשורה זו, היינו מתבוססים עכשיו בתבוסה מול איראן גרעינית. די בזה לביסוס בחירה רציונלית ביניהם. תפיסות איזנקוט לא מתאימות למערכה הצפויה נגד האיראנים והפלסטינים.

הכותב הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון