כשילד קטן נשאל את השאלה הנצחית והתמימה: "את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא?" - הוא בדרך כלל יביט בשואל במבוכה, אולי אפילו בקורטוב של פליאה. עבורו, השאלה עצמה נעדרת כל היגיון. אין כאן תחרות, אין כאן סתירה. שניהם מרכיבים את ישותו, את ביטחונו ואת נימי נפשו.
בדיוק באותו האופן, השאלה שמלווה את החברה שלנו כבר עשורים - "האם אתה יותר יהודי או יותר ישראלי?" - היא שאלה שגויה מיסודה. עבורנו, אנשי הציונות הדתית שחרטו על דגלם חיים בדרך של תורה ועבודה, התשובה פשוטה וברורה: אנחנו גם וגם. אין סתירה בין המחויבות העמוקה למסורת היהודית, לתורה ולערכי הנצח, לבין השותפות המלאה, הנאמנה והאקטיבית בבניין המדינה, בכלכלה, בשירות הצבאי וביצירת התרבות הישראלית.
אולם כשמביטים באירועי הימים האחרונים, נדמה שהחברה הישראלית הולכת ומאבדת את היכולת להכיל את המורכבות הזו. המראות הקשים מאתמול בהפגנת החרדים מול בית הקפה "בסמטה" בירושלים, לצד המקרים החוזרים ונשנים של הצתת בית הקפה ברמת גן, הם תמרור אזהרה בוער. השנאה ההדדית הזו - בין אלו המבקשים לכפות את אורח חייהם בכוח לבין אלו שמפתחים אנטגוניזם ושנאה עיוורת כלפי אחיהם בני המגזר החרדי, ודרך כך גם כלפי המסורת היהודית כולה - מאיימת לפרק את הבסיס שעליו הוקמה מדינת היהודים דווקא כאן במדינת ישראל. ערבות הדדית היא חומת המגן האמיתית של עם ישראל.
כשקבוצה אחת מנסה לפרוץ מחסומים ולכפות את השבת באלימות, וקבוצה אחרת מגיבה בשנאה מכלילה כלפי כל מי שנושא סממן דתי - המרקם החברתי שלנו נקרע. הקיצוניות משני הצדדים מזינה זו את זו, ומי שמשלם את המחיר הוא הרוב השפוי במדינת ישראל, שמבקש לחיות יחד, איש־איש בדרכו ובאמונתו.
כאן בדיוק טמון תפקידה ההיסטורי והעכשווי של הציונות הדתית. תנועת הפועל המזרחי חרטה על דגלה מאז ומתמיד את השילוב הייחודי של יצירת מרחב שבו הדת אינה מנותקת מהחיים הציבוריים והכלכליים, אלא מהווה להם מצפן מוסרי וערכי. הציונות הדתית היא אבן דרך משמעותית בעיצוב פני החברה, דווקא משום שהיא משמשת גשר חי ומתווך בין יהדות לישראליות.
אנחנו לא נבחר צד במלחמת התרבות הזו, מהסיבה הפשוטה שאין שום צורך לבחור. אין שום סתירה בין יהדות לישראליות, שתיהן יכולות לחיות וחיות בכפיפה אחת מאז קום המדינה. התפקיד שלנו הוא להיות המבוגר האחראי שמזכיר לכולם שאחים אנחנו ולא כסיסמה, אלא כדרך חיים וכמצפן חברתי. פשרה, כבוד הדדי והבנה של המרחב הציבורי המשותף אינם חולשה - הם תנאי הכרחי להישרדותנו כאן. אסור לנו לתת לקיצוניים להכתיב את הטון ולשרוף את הבית המשותף שלנו.
הגיעה השעה להפסיק לשאול "מי יותר" - מי יותר חזק/ משפיע/ מחליט. כמו שאומרים הילדים: "אל תחליט עלי". אתה תחיה את חייך כרצונך, ואני אחיה את חיי כרצוני.
איש ירא שמיים אני, כל חיי הייתי בן לציונות הדתית, ראיתי הכל מהכל. הדתיים הלאומיים חיים לצד אחינו החילונים והחרדים בהרמוניה שנים רבות, תוך מימוש חזון תורה ועבודה שלנו. כשאני מביט על שריפות בתי קפה והפגנות אלימות, לראשונה בחיי אני חושש מאוד מגלי השנאה העמוקים ומהקוטביות בקרב אחיי החילונים והחרדים. אפשר ורצוי לחיות אחרת, אפשר לחיות בהרמוניה תוך כבוד הדדי לדרכו של האחר. זו דרכה של הציונות הדתית, וזה הגשר לחיים משותפים בשלום.
הגיעה השעה להבין שרק מתוך חיבור עמוק לזהות היהודית שלנו, לצד מחויבות וכבוד לדמוקרטיה ולישראליות המשותפת, נוכל לרפא את השסעים, להחזיר את הערבות ההדדית ולהבטיח שנמשיך לאהוב, לכבד ולבנות יחד את הבית של כולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו