הצביעו, הכריעו - ואז תנו לממשלה למשול

ישראל היא כנראה אחת המדינות הפוליטיות ביותר בעולם.

אין כמעט שיחת סלון שאינה גולשת לפוליטיקה, אין נסיעה במונית שלא מסתיימת בוויכוח על הממשלה, ואין יום שבו הרשתות החברתיות אינן מתמלאות בפרשנויות, סרטונים, ציוצים, פוסטים, סקרים ותחזיות. כל אזרח הוא גם פרשן, גם אסטרטג, גם מומחה למשפט חוקתי, גם כלכלן וגם מפקד צבאי. נדמה שפוליטיקה אצלנו אינה תחום חיים - היא אורח חיים.

>בחירות 2026 לכנסת ה-26 | סקרי מנדטים, מפת הגושים ועדכונים<<

דווקא משום שאנו ניצבים שוב בפתחו של קמפיין בחירות, זה הזמן הנכון להיות מעורבים יותר מתמיד: להתווכח, להפגין, לשכנע, להשתכנע, להקשיב ולהצביע. זו מהותה של חברה חופשית. הרגע המכונן בדמוקרטיה הוא יום הבחירות. זהו היום שבו כל אזרח מקבל כוח שווה לזה של כל אזרח אחר, ללא קשר לעושרו, למעמדו או להשכלתו. בקלפי אין בעלי הון, אין משפיעני רשת ואין פרופסורים - יש רק פתק אחד לכל אדם. זהו רגע הריבונות של הציבור. ביום הזה איננו מגיבים למציאות, אנחנו מעצבים אותה.

אך מרגע שבחרנו, מתחיל שלב אחר - שלב המשילות. הנבחרים הם אלה שצריכים לקבל החלטות, לשאת באחריות ולהיות מוכנים לתת עליהן דין וחשבון בבחירות הבאות. זוהי עסקת היסוד של הדמוקרטיה הייצוגית: הציבור מעניק סמכות, והנבחרים נושאים באחריות. אי אפשר לדרוש אחריות ממי שלא מאפשרים לו להפעיל את הסמכות שניתנה לו. זוהי גם הסיבה שבגללה דמוקרטיות מודרניות אינן מתנהלות באמצעות משאלי עם בלתי פוסקים, אלא באמצעות מוסדות נבחרים שתפקידם לקבל הכרעות גם כאשר הן מורכבות, בלתי פופולריות ולעיתים כרוכות במחיר ציבורי.

אלא שבישראל נדמה כי הבחירות אינן מסיימות את המאבק הפוליטי אלא רק פותחות אותו מחדש. כל החלטה ממשלתית מלווה מייד בקמפיין נגדי, בהפגנות, בלחצים ציבוריים בלתי פוסקים ובניסיון לנהל מחדש את ההכרעה שהתקבלה בקלפי. במקום שהממשלה תישפט אחת לכמה שנים על הישגיה או כישלונותיה, היא נשפטת מחדש בכל יום ובכל שעה, כאילו מתקיימת כאן מערכת בחירות אינסופית.

המצב הזה אינו רק מעייף, הוא גם פוגע באיכות הממשל. ממשלה שאינה מסוגלת לקבל החלטות מבלי לחשוש שכל צעד יהפוך מייד לקרב ציבורי נוסף, מתקשה לתכנן לטווח ארוך. במקום לעסוק במדיניות ולקדם תוכניות ארוכות טווח, היא נאלצת להגיב ללא הרף למשברים ולמחזור החדשות הבא. בסופו של דבר, המחיר אינו משולם על ידי הפוליטיקאים אלא על ידי האזרחים.

אין פירוש הדבר שאסור להפגין. להפך, הזכות למחאה היא זכות יסוד במדינה דמוקרטית, ולעיתים היא אף הכרחית. אולם כאשר המחאה הופכת למנגנון קבוע המבקש לפתוח מחדש כל הכרעה שהתקבלה בקלפי, היא חדלה להיות כלי לפיקוח על השלטון ועלולה להפוך לכלי המערער את יכולתה של הדמוקרטיה לתפקד.

הדמוקרטיה נשענת על חלוקת תפקידים ברורה בין האזרחים לבין נבחריהם. תפקידו של האזרח הוא לבחור, לעקוב, לבקר ולשפוט; תפקידם של הנבחרים הוא להכריע, למשול ולשאת באחריות להכרעותיהם. כאשר הגבול הזה מיטשטש, מיטשטשת גם משמעותו של הייצוג הדמוקרטי. במקום מערכת המבוססת על אחריות ברורה, נוצרת מציאות שבה כולם משפיעים, אך איש אינו אחראי באמת לתוצאה.

זו אינה קריאה לשתיקה ואינה קריאה לציות עיוור. עכשיו, ערב הבחירות, זה הזמן להתווכח, לשכנע ולהיאבק על כל קול. אבל ביום שאחרי הבחירות חובה על כולנו לכבד את הכרעת הציבור ולאפשר לנבחריו למשול. אם גם לאחר הבחירות כל הכרעה תיפתח מחדש ברחוב, ברשתות ובבתי המשפט, ישראל עלולה להידרדר בהדרגה לאנרכיה פוליטית - מצב שבו אין הכרעה שמקובלת על הציבור ואין שלטון המסוגל למשול. פעלו עכשיו, וקבלו את הכרעת הרוב אחרי הבחירות.

ד"ר קותי שוהם הוא מרצה לפילוסופיה פוליטית ולמחשבה מדינית