החלטתו של הנשיא טראמפ באפריל האחרון לעצור את המתקפה נגד איראן בטרם הושגו יעדיה, העניקה למשטר האייתוללות ניצחון שלא ציפו לו. תחושת ההישג באיראן גברה בעקבות החתימה על מזכר ההבנות עם ארה"ב בחודש יוני, שהעניק לה מעמד של מעצמה אזורית וגם הבטיח זרימה של מאות מיליארדי דולרים לקופתה.
אין פלא שההיבריס השתלט על מקבלי ההחלטות באיראן. וככל שהנשיא טראמפ וסגנו ואנס שידרו מצוקה ולהיטות להגיע להסכם בכל מחיר עם האיראנים, גבר שיכרון הכוח בטהרן ועימו גם הנכונות להעז ולאתגר את ארה"ב.
זהו כמובן אחד ההסברים להתנהלות האיראנית התמוהה, שהביאה על איראן בעבר אסון אחר אסון, וגם הפעם הביאה אותה למשוך עוד ועוד בחבל עד שזה נקרע. שהרי במקום למנף את הישגיה באמצעות מהלך מדיני למול הממשל האמריקני שנראה מבוהל מאפשרות של חידוש הלחימה, בחרו האיראנים להתגרות בטראמפ, לפגוע בכבודו ואפילו להשפיל אותו. וכך הם החלו יורים לעבר ספינות שניסו לעבור במצר הורמוז, תוך הפרה של מזכר ההבנות שחתמו עליו.
אלא שהדבר התברר כטעות. טראמפ אינו ידוע כמי שמוכן למחול על כבודו, וההעזה האיראנית אילצה אותו לשנות כיוון ולשוב אל הלחימה. תחילה באופן מדוד וזהיר, אבל ככל שנוקפים הימים, גובר קצב התקיפות והיקפן. ויש אף אפשרות שטראמפ יממש את איומיו ויתקוף "על אמת" את התשתית הכלכלית האיראנית, דבר שנמנע מלעשות, בבחינת טעות אסטרטגית שלו ושל ישראל, במלחמה במארס-אפריל.
עבור איראן, הידרדרות לעימות מחודש היא טעות חמורה, שהרי מצבה בפועל גרוע מכפי שהוא משתקף בדיווחי התקשורת או בתעמולה האיראנית. אמת, המשטר האיראני שרד את הניסיון הכושל למוטט אותו וגם שמר על רבות מיכולותיו הצבאיות, אבל הכלכלה האיראנית מצויה על סף קריסה, אם לא קרסה כבר, כפי שמלמדת ההידרדרות בשער המטבע האיראני, כמו גם הדיווחים על המחסור והמצוקה הכלכלית הגוברת באיראן. והלא הכלכלה היא שהוציאה המונים לרחובות בסוף השנה שעברה, והיא שעלולה להביא את הקץ על משטר האייתוללות השולט במדינה.
כל זה מעורר את השאלה: מי בעצם מקבל כיום החלטות באיראן? האם האגף הפרגמטי, שעימו נמנים הפנים המחייכות של איראן - שר החוץ עראקצ'י, יו"ר הפרלמנט קאליבאף, ולצידם הנשיא פזשכיאן - או אולי דווקא האגף הקיצוני שבראשו עומדים אנשי משמרות המהפכה.
בימים כתיקונם, המנהיג העליון של איראן, האייתוללה חומייני ויורשו, עלי חמינאי, הם שהכריעו במאבקי הכוחות בתוככי הצמרת האיראנית ולהם היתה שמורה זכות המילה האחרונה, שהרי מנהיגותם נהנתה מלגיטימיות והיתה מקובלת על הכל. אלא שלא זה המצב כיום. בראש איראן עומד מוג'תבא חמינאי, מנהיג "נוכח־נפקד" שלא נראה עדיין בפומבי וגם קולו לא נשמע. יש אף הטוענים כי הוא כלל אינו בין החיים או שנפצע אנושות במתקפה שחיסלה את אביו, עלי חמינאי, ולכן אינו שולט כלל במדינה והכל נעשה כאילו מטעמו, אבל מי ששולט בפועל הם אנשי משמרות המהפכה שהיו אלו שהמליכו אותו מלכתחילה.
החשש כי הופעה בפומבי של המנהיג ושל ההנהגה, או אפילו כינוס שלה, ידלפו לאמריקנים ולישראל ויובילו לחיסול הנהגה זו, מקשה את קיום תהליך קבלת החלטות מסודר ומעורר ספקות לגבי השאלה מי ואיך מקבל כיום החלטות באיראן.
נראה כי למרות הפנים החייכניות והמסרים המפייסים של שר החוץ ושל הנשיא האיראנים, בפועל אנשי משמרות המהפכה מקבלים את ההחלטות, אנשים קיצוניים ופנאטים, שההכרה במציאות ובאילוצים והרצון ברגיעה וביציבות מהם והלאה. במצב כזה איראן עולה מרצונה על ציר של התנגשות מחודשת עם ארה"ב, וכל שנותר הוא להמתין להחלטה של טראמפ כיצד יגיב לאיראנים ויפעל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו