יום אחד, כולנו נאמר תודה למתיישבים: ויש לכך כמה סיבות

שום דבר לא באמת מפתיע בהשתלשלות העניינים שהקפיצה באחת את מפלס הטרור ביו"ש, אחרי תקופת 'רגיעה' יחסית. אוכלוסייה שמחונכת בבתי הספר ובמוסדות הלימוד שלה להאדיר רוצחי יהודים ו'שהידים'; שרוקדת על הדם היהודי, ושוללת שלילה מוחלטת וגורפת כל קיום יהודי מדיני-ריבוני, בכל גבול שהוא בארץ ישראל - צפויה להמשיך ולייצר עוד ועוד פיגועים וטרור, בתוך הקו הירוק ומעבר לו.

ב'תפריט' הזה יש הצתת יישובים, שדות וכרי מרעה, בשם 'אהבת אדמת פלסטין ועציה'; תקיפת רועים ומטיילים ורצח ילדים, בשם 'שחרור המולדת', ותביעה למדינה - מתוך תקווה מבוססת למדי - שמפלגות ומנהיגים פוליטיים נאיביים בישראל ובעולם, יקנו את השקר שמדובר במדינה לצד ישראל ולא במקומה. מנקודת המבט של האוכלוסייה הפלסטינית, פלסטין היא "מהנהר ועד לים", וכך גם 'השיבה', שמאחוריה עומדת תוכנית סדורה לחיסול המדינה היהודית. מי מאיתנו שמדבר אפוא, בטווח הרחוק או הקרוב, על מדינה פלסטינית (גדי אייזנקוט, יאיר גולן ואחרים) טועה ומטעה.

הרש"פ 'המתונה', מוציאה מקרבה שוטרים-מפגעים, מעניקה כבוד, אותות, מענקים ומשכורות לרוצחי יהודים מחמאס ומהג'יהאד, וגם מקפידה, מזה כשלוש שנים, שלא לגנות את 'השואה הקטנה' שחוללו אחיהם מעזה, לפני כשלוש שנים, בתושבי העוטף.

לנו, אסור להתעייף מלזכור ולהזכיר זאת שוב ושוב, כי אם נחדל מכך, שוב נתפתה להכלה, לתיאוריות 'הרתעה' ולאשליות מסמאות עיניים. שוב ניפול לאותה קונספציה שהפילה אותנו ב-7 באוקטובר, כשעצמנו עיניים וסתמנו אוזניים וסירבנו לראות ולהקשיב למה שהפלסטינים עצמם אומרים.

אחרי הטבח כבר הקשבנו, אבל מהר מדי שכחנו. חובה שנזכור: ג'יבריל רג'וב רואה בטבח 'מלחמת מגן מלאה בעלילות גבורה'. מרוואן ברגותי, קרא מהכלא לשירותי הביטחון של הרש"פ להפנות את נשקם נגד ישראל, לפעול בהפתעה ולשחזר את טבח ה-7 באוקטובר ביהודה ושומרון". ג'מאל אל-חואייל, בכיר הפת"ח הסביר: "ייחלנו לכך שמשהו דומה למה שקרה בעוטף יתרחש (ביהודה ושומרון - נ"ש), אבל חשבנו שמדובר במשאלת לב בלבד. אינשאללה, נראה תמונות דומות בגדה המערבית".

ויש עוד: איאד ג'ראד, מזכיר סניף טול כרם של הפת"ח, רואה בפעולות החמאס 'מקור לגאווה, לגבורה ולכבוד". עבאס זכי, חבר הוועד המרכזי של הפת"ח הכריז שאחרי 7 באוקטובר יש "תחייה פלסטינית". 'דיפלומטים' פלסטינים העלו אחרי הטבח פוסטים לרשתות החברתיות שבהם בירכו עליו, השוו את ישראל לנאצים, ושיתפו תכנים שקוראים למחיקת ישראל, לשיבת הפליטים ולרצח של ישראלים. רוב הפלסטינים, על פי סקרים שמבצע ד"ר ח'ליל שקאקי, שמחים או שמחו על הטבח. זו אינה רק ההנהגה הפלסטינית, שאותה אולי ניתן להחליף. זה בראש ובראשונה הציבור הפלסטיני הרחב, שאותו לא ניתן להחליף.

החוות, היישובים החדשים והיישובים הוותיקים, או במילה אחת: 'המתנחלים', הם חומת המגן שלנו, אזרחי ישראל, מול תוכניות ההשמדה שאינן חדלות להירקם נגדנו ברחבי יהודה ושומרון. מי שמתכנן אחרי הבחירות לפנות אותם, או חלק מהם, לא רק פוגע בזכות שלנו על חבלי המולדת העתיקים. הוא פוגע גם בביטחון שלנו, של כולנו.

שופט בית המשפט המחוזי בלוד רון סולקין, עשה רק לאחרונה מעט 'סדר' במציאות ששוררת ביו"ש, כששחרר ממעצר את אוריה כהן מחוות צפנת שרדף אחרי גונבי העדר שלו. סולקין כתב טקסט מעט פחות 'שיפוטי' על המציאות הביטחונית הקשה ביהודה ושומרון. הוא הציע לבחון את התנהלות המתיישבים מול האוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש, גם לאורה.

על רקע הפיגוע הקשה ביום שישי וסדרת פיגועים שקדמו לו, יש לדברים רלוונטיות יתר. כותב השופט סולקין: "יש לשים לנגד עינינו גם את המציאות הקשה עד בלתי נסבלת שחווים המתיישבים ביהודה ושומרון וביתר דגש - דרי החוות: פיגועים יום-יומיים על הצירים, ניסיונות חדירה ליישובים ולחוות, התנכלויות, גניבות חקלאיות, הצתות ושריפות. המתיישבים מתמודדים עם אוכלוסייה עוינת, אשר לא פעם דורשת את רעתם, עד כדי קיפוח חייהם".

"טעות קלה בניווט, עלולה להסתיים בלינץ' ובחבלות קשות, עד כדי אובדן חיים. נסיעה פשוטה הביתה עלולה להסתיים בפגיעת ראש מאבן גדולה. עמידה בטרמפיאדה עלולה להסתיים ברצח תוך ירי ממכונית נוסעת. חיים באזור כזה, תחת איום בלתי פוסק, מחייבים את המתיישבים לא פעם להיות חשדנים ולהקפיד על נחישות פעולותיהם, באופן שלעיני אדם החי במקומות אחרים, עלול להיתפס כבוטה ואפילו מוגזם. את המעשים והתגובות מצדם, יש לבחון בין היתר, לנוכח מציאות זו ולא בתנאי מעבדה, תחת משב המזגן ואור הניאון. כמובן. אם עובר מאן דהוא על החוק - יהיה עליו לתת את הדין בכל מקרה".

זו הייתה גם מציאות חייהם של חלוצי עמק יזרעאל, וראשוני פ"ת בראשית המאה שעברה, והיום ההיסטוריה יודעת להוקיר להם תודה והערכה על האופן שבו התמודדו עם איומים דומים ועיצבו למען כולנו את גבולות המדינה. החלוצים של ימינו ביו"ש, ובפרט אנשי החוות ואנשי המאחזים שהפכו ליישובים - אינם שונים מהם. גם להם יום אחד, כולנו נאמר תודה.