הוויכוח הציבורי הנוקב סביב השלמת הקדנציה של הממשלה ה־37 בראשות נתניהו, והיציאה לבחירות באוקטובר, לא מסתכם בדיון פרוצדורלי על לוחות זמנים פרלמנטריים. במציאות שלפני ואחרי 7 באוקטובר, העובדה שהממשלה מסיימת ימיה - חיזוי נדיר בתולדות הפוליטיקה הישראלית - מהווה נייר לקמוס המזקק את השבר העמוק ביותר בחברה הישראלית. סיום הכהונה המלאה חושף כיצד שני חלקי העם כבר לא רק מחזיקים בעמדות פוליטיות שונות, אלא גם חיים בתפיסות מציאות מנוגדות של מושגי יסוד כמו "אחריות", "דמוקרטיה" ו"טובת המדינה".
עבור מחנה אחד, הישרדות הממשלה היא חומת המגן האחרונה של המדינה. בראייה זו, אירועי 7 באוקטובר הם הוכחה חד־משמעית לכך שישראל מצויה במלחמה קיומית, כזו שלא מאפשרת את ה"מותרות" של זעזועים פוליטיים, מערכות בחירות יקרות ושינויים מבניים בתוככי המערכת. עבור תומכי הממשלה, הדרישה לבחירות עכשיו נתפסת כחוסר אחריות לאומי, כניעה ללחץ מתוזמר של אויבים מבחוץ ומפגינים מבפנים, ופגיעה אנושה בהכרעת הרוב מציבור הבוחרים. בתוך עולם ערכים זה, השלמת הקדנציה היא ניצחון של היציבות על פני הכאוס, ומסר נחוש של המשכיות. בעיניהם, הממשלה אינה הבעיה, כי אם הגוף המוסמך והבלעדי להוביל לניצחון.
סטירת לחי מוסרית
מהעבר השני, עצם המחשבה שהממשלה שבמשמרתה אירע המחדל הנורא בתולדות המדינה תסיים את ימיה נתפסת כסטירת לחי מוסרית. עבור חלק נרחב בציבור, 7 באוקטובר לא היה רק כשל מודיעיני וצבאי, אלא קריסה טוטאלית של החוזה החברתי הבסיסי בין המדינה לאזרחיה. בראייה זו, כל יום שבו הממשלה ממשיכה לשלוט בלי לבקש מחדש את אמון הבוחר הוא פגיעה אנושה ברעיון הדמוקרטי ובערך האחריותיות. הניתוח הפוליטי המראה כיצד הממשלה נאחזת בשלטון, באמצעות דילים סקטוריאליים וחוקי פטור מגיוס, נתפס כהוכחה לכך שהאינטרס השלטוני הצר גובר על טובתה של מדינה פצועה ומדממת.
השבר החברתי הזה מעמיק מכיוון שהפרשנויות הללו מייצרות "אמיתות" מקבילות שלא ניתן לגשר עליהן. הישרדותה של הממשלה נשענת על ברית מתוכננת בין האינטרסים של המפלגות החרדיות והימין האידיאולוגי. כאן בדיוק טמון שורש הפיצול: בעוד צד אחד רואה בברית הזו "שותפות טבעית" לגיטימית, שמייצגת את הזהות היהודית של המדינה - הצד השני רואה בה "ממשלת מגזרים" המפקירה את הציבור המשרת, הלוחם והעובד בעיצומה של מלחמה קשה. המושג "ביחד ננצח" מתנפץ אל קרקע המציאות, שבה קבוצה אחת נלחמת על הבית ועל חייה - בעוד קבוצה אחרת, בעיני המבקרים, נלחמת בעיקר על הישרדותה הפוליטית.
הטרגדיה האמיתית של השלמת הקדנציה המסתמנת אינה רק פוליטית, אלא גם פסיכולוגית־חברתית. ישראל הופכת למדינה שבה אין עוד "אירוע מכונן" או טראומה לאומית החמורה מספיק כדי לייצר קונצנזוס סביב הצורך בחשבון נפש ובאתחול המערכת. אם האסון הלאומי הכבד ביותר לא הוביל לזעזוע במערכת הפוליטית - המסר המחלחל הוא שכללי המשחק השתנו לחלוטין: כוח פוליטי טהור הוא חזות הכל, ואילו אחריות ציבורית הפכה למושג ארכאי וחסר משמעות.
שבר עמוק
השלמת הקדנציה של ממשלת נתניהו תירשם בהיסטוריה כעדות לשבר עמוק שלא ניתן עוד לאיחוי פשוט. היא מסמלת חברה שבה חצי אחד רואה בשלטון עוגן של יציבות, והחצי השני רואה בו נטל מוסרי. ככל שהממשלה התקרבה ליעד של השלמת ימיה, כך התרחב הפער בין המערכת המוסדית לבין הרגש הציבורי. המאבק אינו עוד על זהות המנהיג, אלא על עצם השאלה אם אנו עדיין חולקים את אותה מערכת ערכים של שכר ועונש, אחריות וסמכות. הישרדות הממשלה היא אולי הישג טקטי מרשים, אך היא חושפת את עומק התהום שנפערה בלב החברה הישראלית.