השנה, יותר מתמיד, הקשיבו לדברי התוכחה של ישעיהו - על ישראל של ימינו

יש שבתות שממשיכות ללוות אותנו גם לאחר שספר התורה נסגר וההפטרה נחתמת. שבת חזון, השבת שלפני תשעה באב, היא אחת מהן.

השנה, יותר מתמיד, נדמה שדברי התוכחה של ישעיהו לא עוסקים בירושלים של המאה השמינית לפני הספירה, אלא בישראל של ימינו. ישעיהו מזהיר מפני החורבן וחושף את התהליך שמוביל אליו. בעיניו, אומה לא מתמוטטת מפני שאויביה חזקים ממנה, אלא מפני שאיבדה את המצפן המוסרי שעליו נשענת ריבונותה. לכן חזונו נפתח בזעקה המצמררת של אדם המבין שבני עמו חדלו להקשיב: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ".

בעיני ישעיהו, חברה המפסיקה להקשיב מאבדת בהדרגה גם את היכולת לדעת מי היא. לכן הוא מוסיף מייד: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן". זהו כתב אישום נגד עם שאיבד את זיכרונו ואת ייעודו.

קשה לא להרהר עד כמה האזהרה הזאת היא רלוונטית גם לנו, היום. אנחנו משקיעים את מיטב כוחותינו בצריכה, בבילויים ובמרדף אחר איכות חיים, וממעטים לשאול את השאלות האמיתיות: מהי המשמעות של ריבונות יהודית? מהו הייעוד של מדינת הלאום היהודית? ומהם הערכים שבשמם ביקש העם היהודי לשוב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות?

כשהעם מתבלבל, האחריות מוטלת על כתפי מנהיגיו, אך ישעיהו אומר: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים". זו האשמה בשחיתות ובתפיסה מעוותת של מנהיגות. מנהיג נבחן בנאמנותו לטובת הציבור, וביכולתו להציב את הכלל מעל לאינטרס המגזרי. ברגע שמנהיגות הופכת את השלטון לכלי להשגת כוח, כבוד או כסף - היא מלהיטה את ההמונים כדי לחזק עצמה, במקום להעמידם על טעותם. בעיני ישעיהו, זהו שלב נוסף בדרך אל החורבן: לא רק שהעם איבד את דרכו, אלא גם מי שהיו אמורים להחזירו אליה חדלו למלא את ייעודם.

הראשונים שמשלמים את מחירו של אובדן הצדק הם תמיד חסרי הכוח, לכן ישעיהו מוסיף: "יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם". היתום והאלמנה הם סמל לאדם החלש שלא יכול להגן על עצמו. זהו המבחן העליון של כל מערכת משפט - להבטיח שהצדק לא יהיה נתון למשא ומתן. פשרות והסדרי טיעון הם לעיתים כלים חיוניים, אך כשהם נעשים לתרבות משפטית - בעלי כוח ועבריינים יודעים שלא יישאו במלוא האחריות למעשיהם, שהפרת התחייבויות תסתיים בפשרה, ושגם עוול ברור לא יזכה למיצוי הדין. בעיני ישעיהו, חברה נבחנת בשאלה אם האדם החלש ביותר מאמין שהצדק עומד לצידו.

חברה עלולה להתרגל לעוולותיה, ואף לשכנע את עצמה שהכל כשורה. לכן ישעיהו יוצא נגד האשליה שאפשר להחליף מוסר בפולחן. בשם אלוהים הוא אומר: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ". כשהשחיתות, העוול ואטימות הלב ממשיכים להתקיים מחוץ לכותלי המקדש, אלוהים דוחה את הפולחן בשאט נפש. בישראל אנו משוכנעים שאלוהים נמצא תמיד לצידנו, אך ישעיהו מזכיר שהשאלה החשובה באמת היא אם גם אנו נמצאים לצידו - לא במילים ובהצהרות אמונה, אלא בחיים של חסד ויושר.

ישעיהו אינו נביא של ייאוש, אלא של תקווה. הוא מאמין שגם חברה שאיבדה את דרכה יכולה לשוב ולתקן את עצמה, לכן ההפטרה נחתמת במילים: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". זהו גם המסר של שבת חזון ערב תשעה באב. חורבן אינו גזירת גורל, כשם שגאולה אינה נס מקרי. שניהם תוצאה של בחירות מוסריות. ככל שנדע להיות קשובים יותר, נאמנים יותר לזהותנו, ישרים יותר במנהיגותנו וצודקים יותר כלפי החלש - כך נגדיל את עוצמתה של מדינת ישראל ואת זכותה המוסרית להתקיים לאורך דורות.

ד"ר קותי שוהם הוא מרצה לפילוסופיה פוליטית ולמחשבה מדינית