רבין וכל האדונים הנכבדים

יותר מדי אנשים ברשתות החברתיות שואלים את הילדים שלהם בסרטונים מי היה יצחק רבין. בהתחלה בדקתי את התאריך - אמנם יולי קופח על ראשי, אבל אולי אנחנו בכלל בנובמבר של אפקט חממה? לא, זה עדיין יולי, וחופש גדול לחוגגים, וכל רודפיה השיגוה בין המצרים.

כשהעורף מצוי לכאורה בהפוגה מהמלחמה הגדולה, מרוכז כולו במלחמות ישראל, בגיוס או באי־גיוס, עיסוק בשאלה "האם הדור הצעיר יודע מי זה יצחק רבין" נראה ונשמע כמו אנקדוטה לצורכי ונטילציה מאימת הטילים ומשאלות קיומיות.

אבל לפעמים עניין קטן, שנדמה כסערה זוטא, הוא דווקא סימפטום של בעיה שטווח הפגיעה שלה הוא ברדיוסים רחבים יותר מטיל בליסטי, ומאחוריו עומדת שאלה לא פחות קיומית מהשאלות ה"רציניות" האחרות.

כידוע, אנחנו חיים בעידן שאין בו עובדות, ועל כן אין בו קונצנזוס על העובדות שאין. עידן שבו סגנית ראש עיריית תל אביב־יפו מרשה לעצמה להיכנס לכיתות לימוד בבתי הספר בעירה, ולהחליף את מפת מדינת ישראל המוכרת במפה שמשקפת את עמדותיה הפוליטיות. ולא רק כי יש אנשים שמותר להם, אלא גם כי במקום שערכי יסוד יהיו הקרקע שעליה פועלים כדי לקדם אמונות והשקפות - אמונות והשקפות הפכו להיות המחולל והגרדום של מה שמתחפש לערכי יסוד.

בהתאם, אפשר לסיים כך וכך שנים במערכת החינוך הישראלית מבלי לדעת מי היה יצחק רבין. ונניח כרגע בצד את השאלה כמה נזק עשה העיסוק הפוליטי ב"מורשת רבין" לזכרו לדורות. זה עניין לטור אחר. העניין הוא שעוד לפני שסיימו 12 שנות לימוד בלי לדעת מיהו יצחק רבין - רבים מהמהלכים בינינו הגיעו לגיל בגרות מבלי לדעת הרבה דברים אחרים, לא פחות חשובים.

כשלמדתי בבית הספר היסודי השתתפתי (ואף זכיתי!) בחידון על דוד בן־גוריון. היה זה בבית ספר ירושלמי שכונתי, בכיתה עם רוב של יוצאי עדות המזרח, ואני - ילדה מבית מעורב מכל תפוצות ישראל, שאף אחד מקרוביה לא הצביע למפא"י, בימים שבהם שלטון הימין היה המצב הטבעי לכאורה. עם זאת, חידון על דוד בן־גוריון היה בהחלט, והלימוד לקראתו כלל את תקופת המחתרות והפלמ"ח, התנועה הציונית באירופה, מלחמת השחרור ובניין המדינה.

היום יש שיאמרו "אינדוקטרינציה של פקידי משרד החינוך" - אבל המילים הללו לא אמרו לי כלום אז, והיום הן מעוררות בי פיהוק. בעיקר כי את הספרים שמהם למדתי לקראת החידון קיבלתי מסבי ז"ל, יליד אלג'יריה, בוגר מעברת בנימינה ותומך נלהב במנחם בגין.

כשהתבגרתי, למדתי על דוד בן־גוריון עובדות שלא היו בחומר הלימוד ובחוברות של סבא. גם על רבין ועל שאר דור המייסדים הרחבתי את ידיעותיי. עם רובם כנראה יש לי מחלוקת רעיונית, וכלפי חלקם יש לי גם טענות לא פשוטות - אך האם העובדה הזו מייתרת את הצורך בהיכרות עם העשייה שלהם? עם שמם? עם מקומם בדברי ימי ישראל? ודאי שלא. אתוס ישראלי חשוב שיהיה פה. אפשר להתווכח עליו, כי אנחנו יהודים - אבל לבטל אותו אי אפשר.

עם זאת, יש לומר: המחיקה הזו היא רק הרחבה של מחיקה חמורה אחרת. להתנערות מהיסטוריה ישראלית משותפת היה תקדים - ההתנערות מהיסטוריה לאומית משותפת. מה נלין על מערכת החינוך שבוגריה לא יודעים מיהו יצחק רבין, כשבוגריה חוו גם מחיקה איטית ומתמשכת של הזהות היהודית והערכים היהודיים מתוכניות הלימוד, לצד כרסום מתמיד בלימודי התנ"ך, הורים שמתנגדים לכל גוון של תרבות יהודית במוסדות החינוך כי "הדתה", ומחיקת כל זכר לחגי ישראל מתוכניות ילדים בערוץ הממלכתי (געגועים לניסים גרמה תוקע בשופר ב"פרפר נחמד")? כל אלה סללו את הדרך לחוסר היכרות גם עם דור המייסדים של המדינה הציונית. השאלה היא רק למה אנחנו מופתעים.