סוד העד הנעלם

על הפשיעה המשתוללת במדינה בכלל, ובחברה הערבית בפרט, כבר נכתב כמעט הכל. המילים איבדו ממשמעותן מול מראות הדם הנשפך ביישובים הערביים והיהודיים. אך יש אמת פוליטית נוקבת אחת שחובה להטיח פעם אחר פעם: בעיני הממשלה הנוכחית, המשילות הצטמצמה לכדי צעדים פופוליסטיים של הריסת בתים ותפיסת שוהים בלתי חוקיים, וגאווה על הישגים ברשתות החברתיות. הגנה על חיי אדם - זכות היסוד הבסיסית ביותר של אזרחי המדינה - פשוט לא נמצאת בראש סדר העדיפויות כשמדובר באזרחים ערבים.

החברה הערבית נמצאת בוואקום שלטוני מוחלט, וארגוני הפשע המאורגן, שפועלים כמעט כישות ריבונית חלופית, זיהו את חולשתה של אכיפת החוק וקבעו כללי משחק מפלצתיים חדשים. במבול מקרי הרצח ששטף את החברה הערבית בשנתיים האחרונות, בולטת תופעה חברתית מחרידה: רבים מהקורבנות אינם היעד המקורי או הראשי של המחסלים.הם לא ניהלו קווי הברחה, לא גבו דמי חסות ולא החזיקו בנשק בלתי חוקי - הם נרצחו אך ורק בשל השיוך המשפחתי שלהם, וחטאם היחיד היה קרבת דם לאנשים שמעורבים עמוק בעולם התחתון; כאלה שהיו חלק ממנגנון ארגוני הפשיעה, או שהסתכסכו איתם במסגרת מלחמות הטריטוריה והשליטה הכלכלית.

חלק ניכר מהנרצחים החפים מפשע הללו הם בני משפחה של עבריינים שהחליטו לחצות את הקווים ולשתף פעולה עם רשויות המדינה כעדי תביעה או כעדי מדינה. ברגע שאותם עדים חותמים על הסכם ומספקים למשטרה ולפרקליטות את "ראיית הזהב" שיכולה למוטט אימפריות פשע - הם נעלמים לחלוטין ונבלעים בתוכניות המקלט של הרשות להגנת עדים, ולפעמים מעתיקים את מגוריהם לחו"ל. ספק גדול אם בני משפחתם הקרובים ביותר יודעים היכן הם מסתתרים, או באיזו זהות בדויה הם חיים.

כאן נכנס לפעולה הדפוס המחושב של עולם הפשע, המשתמש בנורמות תרבותיות של נקמת דם ובקודים חברתיים נוקשים כדי לייצר טרור פסיכולוגי: כדי לנקום בעד המדינה - וחשוב מכך, כדי לאלץ אותו לצאת ממחבואו - הארגונים מחסלים את בני משפחתו החפים מפשע. זו אסטרטגיה אכזרית. המטרה היא להביא את העד המוגן אל ההלוויה או אל סוכת האבלים - שם יוכלו המחסלים לבצע סיכול ממוקד ולסגור איתו חשבון.

מדובר במסר הרתעתי ברור: מי שיעז להעיד נגד ארגוני הפשע - גוזר מוות על משפחתו כולה. עדי המדינה הערבים, שפעלו שנים בתוך המערכת העבריינית, חיים בסכנת מוות, אך גם המעגלים החברתיים הסובבים אותם - הורים, אחיות, גיסים ואפילו חברים - הפכו למטרות נעות.

רשויות האכיפה והמדיניות הממשלתית חייבות לאמץ תפיסה הוליסטית. אי אפשר להגן רק על "תרנגולת הזהב" שמספקת את הראיות, ולהשאיר את משפחתה לדמם מאחור ולחיות בפחד מתמיד במשך שנים. המודל הנוכחי של הרשות להגנת עדים פשט את הרגל חברתית ומבצעית בחברה הערבית. איש לא מדבר על כך, כי הסוגיה, אף שהיא כואבת ביותר, עדיין אישית וחסויה. ללא הרחבת מעטפת ההגנה לכל מעגלי המשפחה של העד - שום עבריין לא יחצה יותר את הקווים, והחברה הערבית תמשיך לשלם את מחירה של ההפקרה.