ומה עם הפרדה עדתית בהשכלה הגבוהה?

רוב האנשים שתומכים בהרחבת המסלולים הנפרדים באקדמיה, יתנגדו למסלולים נפרדים למזרחים ולאשכנזים - בוודאי כשמרצים מזרחים ילמדו בכיתות המזרחיות בלבד, ואילו אשכנזים יוכלו ללמד גם וגם.

וזאת, למרות העובדה:

1. שבעולם החרדי מקובלת הפרדה בין מזרחים לאשכנזים מהגן ועד לסמינר או לישיבה, ולכן "ההתאמה התרבותית" מחייבת הפרדה כזו גם באקדמיה. ייתכן שהיא תגרום ליותר סטודנטים חרדים לבוא ללמוד.
2. שהרבה אנשים בוחרים בית כנסת על פי מוצא עדתי, שומרים שבת או מקפידים על סוג בשר על פי מוצא, וגם תומכים בקיומם של רבנים ראשיים אשכנזי ומזרחי. הולכים לערבי פיוטים או לשירת הבקשות, וככלל, לא רק שיש למוצא האתני או העדתי שלהם משמעות גדולה עבורם, אלא הם גם מטפחים ושמחים בחייהם במרחבים הומוגניים עדתית. אז למה, בעצם, לא באקדמיה?
3. שמדובר בבחירה חופשית לגמרי.

פגיעה בשוויון הזדמנויות

אני חושבת שההתנגדות נובעת מכך שגם אם המוצא העדתי שלנו רלוונטי לחלק מתחומי החיים, אנחנו לא רוצים שהוא יהיה רלוונטי לכל מרחבי החיים.

ויש מרחבים, כמו עולמות ההשכלה והרוח, למשל, שבהם ההפרדה עלולה לפגוע בשוויון ההזדמנויות ובאיכות הלמידה, ובעיקר - מדגישה הבדלים במקום שכל כולו מבוסס על הדגשת המשותף. במובן העמוק, הפרדה חותרת תחת הרעיון ההומניסטי הבסיסי של "כל בני האדם כולם...", כלומר, שערך בני אדם הנובע מצלם הא־לוהים שבנו הוא שווה.

הפרדה בין גברים לנשים נחשבת שונה מהפרדה עדתית, מכיוון שהפרדה מגדרית לכאורה משרתת מטרה וערך של יצירת מרחב נטול מיניות, בעוד הפרדה עדתית או אתנית לא מקדמת שום מטרה. אבל בהינתן הידע המצוי כיום, יש פקפוק רציני בשאלה - האם קיים בכלל מרחב אנושי נטול מיניות, והאם באמת קיים קשר בין הפרדה לבין נטרול הממד המיני מהרחב הציבורי? כי אם לא, אז אולי הפרדה מגדרית דומה יותר להפרדה עדתית.

הידע שאליו אני מתכוונת מגיע מכל מיני כיוונים - למשל, המחקר המקיף של מאור קפלן, שבדק 1,100 בני נוער שלומדים במסגרות נפרדות ברמות משתנות. המחקר גילה שבני נוער שגדלים בחינוך נפרד לגמרי לא חווים פחות התנסויות מיניות מבני נוער שגדלים במסגרת שהיא בחלקה נפרדת ובחלקה מעורבת. מה שכן, הם חווים פחות התנסויות עם בני המין השני ויותר התנסויות עם בני מינם - כמעט פי שניים.

במספרים: בקרב בני נוער דתיים שגדלו בחינוך שיש בו גם מסגרות מעורבות - ל־29% היו התנסויות מיניות. זאת, בניגוד ל־20% בקרב בני נוער חרד"לי, שגדלים באופן נפרד הרמטית. אבל ל־13% מבני הנוער החרד"לי יש התנסויות עם בני אותו מין, לעומת 7% מבני הנוער שגדלים גם במעורב.

ההפרדה - והמחיר

יש מחקרים על בתי כלא ועל מרחבים נפרדים, וגם הנתונים לגבי הפגיעות המיניות מראים זאת. הפרדה לא בהכרח מביאה לפחות מיניות, אלא ליותר חד־מיניות.

האם זה אומר שאין שום מרחב שכדאי שיהיה נפרד? לא. אבל זה כן אומר שכששוקלים הפרדה, צריכים לחשוב על המחירים שלה (נטייה להיררכיה ולאפליה, הדגשת הממד המיני על פני הממד האנושי, פגיעה עמוקה בהומניזם ופגיעה באיכות המחקר, הלמידה וקניית הדעת) אל מול התועלות. ולפיכך, כדאי לחשוב מהן התועלות.

ההשוואה בין הפרדת נשים וגברים להפרדת אשכנזים ומזרחים היא לא תעלול רטורי. עבורי, כפמיניסטית, ההשוואה הזו מאפשרת מודעות לאזורי עיוורון שאני לוקה בהם ביחס למאבק המזרחי, ופתיחת לב לחששות ולפחדים שאני לא תמיד מבינה. אני רוצה לקוות שזה יכול להיות נכון גם להפך: שכל מי שרגישים להפרדה עדתית, או בין יהודים לשאינם, יפתחו את הלב ואת התודעה לחשש של נשים מהפרדה, שתיקח אותנו הרחק לאחור במרחבים כמו האוניברסיטאות, שהובילו את המאבק לכבוד האדם ולצלם הא־לוהים שבו. כל אדם - גבר ואישה כאחד.

הפרדה לא בהכרח מביאה לפחות מיניות, אלא ליותר חד־מיניות. האם זה אומר שאין שום מרחב שכדאי שיהיה נפרד? כששוקלים הפרדה צריכים לחשוב על המחירים שלה