במשך עשרות שנים התרגלנו לחשוב שעתיד היחסים בין ישראל לבין ארה"ב נקבע בבית הלבן. בכל מערכת בחירות עקבנו בדריכות אחר זהות הנשיא הבא, כאילו שם תוכרע גם מידת התמיכה בישראל. אלא שהסקר שערך AP-NORC ושהתפרסם השבוע בארה"ב, מחייב להסתכל על המציאות מזווית אחרת.
הבחירות הבאות אמנם ייערכו רק בעוד כשנתיים, אך ייתכן שהשאלה החשובה כבר אינה מי ייכנס לבית הלבן, אלא מה חושב הציבור האמריקני שיבחר אותו.
עשרות שנים נשענה הברית בין ישראל לארה"ב על שני יסודות. הראשון: היחסים בין הממשלות, בין נשיאים, מזכירי מדינה ומנהיגים. השני היה התמיכה הרחבה של הציבור האמריקני בישראל. שנים נהנתה ישראל מהסכמה נדירה יחסית, שחצתה מחנות פוליטיים, קבוצות דתיות ושכבות חברתיות. גם כאשר התחלפו נשיאים, הבסיס הציבורי הרחב העניק יציבות לברית בין המדינות והבטיח כי חילופי שלטון לא יערערו את עומק היחסים.
אלא שבשנים האחרונות, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, מתברר כי יסוד זה הולך ונשחק. הסקר האחרון אינו מצביע רק על ביקורת כלפי מהלכי הממשלה הישראלית או על מחלוקת סביב המלחמה. הוא משקף שינוי עמוק יותר ביחסה של שכבה הולכת וגדלה בציבור האמריקני כלפי ישראל עצמה. במיוחד בולט הפער הבין־דורי.
בעוד בקרב מבוגרים התמיכה בישראל עדיין משמעותית, בקרב צעירים רבים היא נמצאת בירידה. זה לא נתון חולף. נשיאים מתחלפים אחת לארבע או לשמונה שנים. דעת קהל משתנה לאט יותר, אך כשהיא משתנה, היא מעצבת מציאות של עשורים.
חברי הקונגרס, השופטים, אנשי התקשורת ומקבלי ההחלטות של המחר הם אותם צעירים שמעצבים כיום את תפיסת עולמם באוניברסיטאות, ברשתות החברתיות ובמרחב הציבורי. אם ישראל מאבדת את אמונם כבר עכשיו, היא עלולה לשלם על כך במשך שנים ארוכות. גם בעבר ידעו יחסי ישראל וארה"ב תקופות של מחלוקות בין מנהיגים.
היו נשיאים שהסתייגו מצעדים ישראליים, והיו משברים לא פשוטים לשני הצדדים. אולם ברוב המקרים עמדה ברקע הידיעה שהתמיכה הציבורית בישראל רחבה. היא העניקה למנהיגים מרחב פעולה, לקונגרס ביטחון פוליטי ולברית כולה יציבות.
אם היסוד הזה ימשיך להיסדק, גם מערכות היחסים המדיניות יתקשו לעמוד. זו הסיבה שהסקר שהתפרסם חשוב, אף שהבחירות לנשיאות רחוקות. סקרים אינם מנבאים בהכרח את תוצאות הבחירות, אך חושפים מגמות. ההיסטוריה מלמדת שמגמות שקטות עשויות לעצב את המציאות יותר מן האירועים הדרמטיים.
ההיסטוריה מלמדת שמדינות אינן מאבדות את ידידיהן ביום אחד. השינוי מתחיל בדרך כלל לא במסדרונות השלטון, אלא בתודעה הציבורית. רק לאחר מכן הוא מחלחל אל הקלפיות, אל הפרלמנטים ולבסוף אל שולחנות קבלת ההחלטות. לכן השאלה החשובה אינה מי יישב בבית הלבן בעוד שנתיים. השאלה היא איזו אמריקה תבחר את הנשיאים, את חברי הקונגרס ואת מקבלי ההחלטות של העשורים הבאים. לא הבית הלבן הוא הסיפור, אלא השינוי המתחולל בבית האמריקני.
פרופ' פלדשטיין הוא היסטוריון בחוג ללימודי ארץ ישראל ולארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו