מאז סוף חודש פברואר משתוללת האש במפרץ הפרסי. ארה"ב וישראל הן שפתחו במתקפה על איראן, אבל את האש ספגו דווקא מדינות המפרץ. אלו ניסו אמנם להרחיק עצמן מן המלחמה, סירבו לאפשר לאמריקנים להשתמש בבסיסים שעל אדמתן למתקפה נגד איראן והקפידו לשמור על ניטרליות, כאילו הסכסוך אינו נוגע להן.
לשיא הגיעו הדברים כאשר איראן החלה תוקפת אותן בעוצמה העולה על זו שבה תקפה את ישראל. גם אז העדיפו מדינות המפרץ להימנע מכל תגובה על התוקפנות האיראנית נגדן, ואף קראו להפסקת אש ולפתרון מדיני של הסכסוך, כאילו בדיבורים אפשר להסיר את האיום האיראני המרחף זה שנים מעל לראשיהן.
המלחמה הסתיימה לכאורה בעקבות החתימה על מזכר הבנות בין ארה"ב לאיראן, שכדי להשיגו השקיעו מדינות המפרץ מאמץ ניכר, הפעילו לחץ כבד על ארה"ב והביעו נכונות לשלם דמי חסות נדיבים לאיראן. אבל בפועל, הסכם העקרונות אינו שווה את הנייר שעליו נחתם. האיראנים מפירים אותו ופוגעים בספינות המבקשות לעבור במצר הורמוז, ובכל פעם שהאמריקנים מגיבים - האיראנים תוקפים את מדינות המפרץ.
אין פלא שהאיראנים מזהים את מדינות המפרץ כחוליה החלשה ומפליאים בהן מכות, שהרי אלו לא מגיבות לתקיפות האיראניות אלא דווקא מגבירות את הלחץ על האמריקנים לקבל את תנאיה של איראן.
מה שמדהים הוא, שעל הנייר יש למדינות המפרץ עוצמה צבאית מרשימה. בעשורים האחרונים הן רכשו במאות מיליארדי דולרים נשק מתקדם מארה"ב שאין לרבות ממדינות אירופה. אבל ביום פקודה התברר כי מדובר בנמר של נייר, שיש לו כלי נשק שאפשר להציג במצעדים אבל שבפועל אין רצון ואולי אין גם יכולת מבצעית להשתמש בו.
אמת, מדינות המפרץ אינן עשויות מקשה אחת. יש הבדל בין מדינת האמירויות, המקיימת שיתוף פעולה ביטחוני הדוק, גם אם חשאי, עם ישראל - לבין קטאר, שהיא סוכנת של כאוס ורדיקליות המקיימת לאורך השנים קשרים הדוקים עם איראן. הקטארים קיוו שקשרים אלו יסייעו להם ביום פקודה, אבל על האיראנים הדבר לא הותיר רושם. נהפוך הוא: היכן שהם מזהים חולשה, הם מכים בעוצמה רבה יותר, וכך היה גם במקרה של קטאר.
האמת צריכה להיאמר שלמדינות המפרץ כולן אין אשליות ביחס לאיראן, ודומה שהן יודעות טוב מאחרים, גם מהאמריקנים, במי מדובר. אלא שמדינות המפרץ חלשות, והן אינן חשות שהן יכולות לסמוך על ארה"ב שתבוא לעזרתן. האמריקנים לא סייעו לסעודיה כאשר זו הותקפה בידי איראן בעשור הקודם, במהלך הקדנציה הראשונה של טראמפ בבית הלבן. האמריקנים גם לא באו לעזרתן של מדינות המפרץ בכל פעם שהן הותקפו בידי האיראנים בסבב הלחימה הנוכחי.
סגן הנשיא ואנס נתפס באזור לא רק כמי שתקע סכין בגבה של ישראל, אלא גם בגבן של מדינות המפרץ, שכן ארה"ב לא רק שאינה פועלת כדי להסיר מעליהן את הסכנה האיראנית, אלא נהפוך הוא: היא מבקשת הסכם העלול לחזק את איראן ולבסס את מעמדה האזורי.
החולשה של מדינות המפרץ וחוסר האמון שלהן כלפי וושינגטון הם העומדים בבסיס הפייסנות כלפי איראן, ובבסיס רצונן להביא לסיום הלחימה, שממילא לא נראה שהולכת לשום מקום. זהו לקח חשוב למדינות קטנות ברחבי העולם, במזרח הרחוק וגם באירופה, הנסמכות על ארה"ב להגנתן.
אבל אחרי כל זה, למדינות המפרץ אין אשליות. הן מפגינות כניעות כלפי איראן, אבל במקביל מהדקות, לפחות חלק מהן, את שיתוף הפעולה הביטחוני שלהן עם ישראל. בכך יש לשרטט את פניו של המזרח תיכון שלאחר המלחמה. אזור הנתון אמנם בצילה של איראן, אבל שישראל עשויה להוות בו שחקנית חשובה שמדינות המפרץ, ואולי לא רק הן, תבקשנה לשתף עימה פעולה ולהסתייע בה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו