אלף ימים שלא עברו: אסונות לא נמדדים בימים עגולים

היום אנחנו מציינים חלוף אלף ימים מאז 7 באוקטובר. מספר עגול מזמין סיכומים וטקסים, אבל אסונות לא נמדדים במספרים עגולים. לוח השנה יודע לספור ימים. לא געגוע, חרדה, המתנה ואובדן. הוא יכול לומר כמה זמן חלף, אך לא כמה ממנו באמת עבר.

עבור רבים, 7 באוקטובר כבר נעשה אירוע היסטורי, המתועד בתחקירים ובוויכוחים. עבור אחרים הוא עדיין הווה: בית ריק, גוף פצוע, תשובה שלא ניתנה, חיים שנחצו לשניים. אנחנו אומרים "מאז 7 באוקטובר" כאילו היום ההוא נמצא מאחורינו, אך יש מי שהזמן שלהם ממשיך להסתובב סביבו.

הפילוסוף אנרי ברגסון הבחין בין הזמן הנמדד בשעון לבין הזמן הנחווה בתודעה. שעה בבית קפה אינה שעה בחדר ההמתנה ליד חדר ניתוח. באותו אופן, אלף ימים של מי שחזרו לשגרה אינם אלף הימים של מי שחייהם נעצרו.

לכן, ציון הדרך הזה אינו צריך להיות עוד טקס של ספירה, אלא רגע של חשבון נפש: האם למדנו לשאת את הזיכרון, או רק לחיות לידו?

ההתרגלות מאפשרת לנו לתפקד בתוך מציאות בלתי אפשרית, אך היא עלולה להפוך לקהות מוסרית. אין מדובר ברשעות, אלא בתהליך אנושי: מה שחוזר נעשה מוכר, ומה שמוכר מאבד מכוחו לזעזע. כך הופך כאבו של הזולת לרעש רקע. גם אצלנו שמות, מספרים ותמונות חולפים בתוך מחזור החדשות.

אנשים ושמות הפכו ל"מפונים", "פצועים", "שורדים", "חטופים" או "שכולים". המילים נחוצות, אך הן עלולות להסתיר פנים. וכשהפנים נעלמות, האחריות נחלשת.

עמנואל לוינס טען שהמוסר מתחיל במפגש עם פני האחר, עם אדם שתובע מאיתנו לא להתעלם. קל יותר לדבר על אסטרטגיה, מחיר ושיקולים מאשר להביט במי שהמחיר נגבה ממנו.

גם הוויכוח הציבורי הופך לעיתים את האסון לחומר גלם. כל מחנה בוחר מה לזכור ובמה להשתמש כדי להוכיח את צדקתו. במקום שהזיכרון יעמיק אחריות, הוא מקשיח עמדות ומרחיק בני אדם זה מזה. זיכרון שלא מוליד אחריות נעשה טקס ריק. "לא נשכח" הוא רק תחילת החובה.

הזיכרון צריך לחייב אותנו לדרוש אמת, לתקן מערכות שכשלו, ללוות פצועים ומשפחות גם לאחר שהמצלמות נעלמות, ולבנות מחדש אמון, קהילה וביטחון. בירור האשמה הוא חיוני, אך אסור שיהפוך לתחליף לעשייה.

החזרה לחיים אינה בגידה. חברה לא מכבדת את מתיה כשהיא מפסיקה לחיות, אלא כשהיא בונה חיים ראויים יותר. אפשר לשמוח בלי לשכוח, לבנות בלי להכחיש את החורבן, ולהמשיך קדימה בלי לטעון שהעבר הסתיים. תקווה אינה הבטחה שהכל יסתדר, אלא החלטה לפעול גם בלי ודאות.

אלף ימים אינם קו סיום. הם רגע שבו עלינו לשאול אם נעשינו רגישים ואחראיים יותר, או רק מיומנים יותר בהאשמה ובהדחקה. לוח השנה יאמר שעברו אלף ימים. השאלה המוסרית היא אם ידיעה על כאבו של אדם אחר עדיין מסוגלת לגרום לנו, ולו לרגע, להניח את סעודתנו.