בעוד עשרה ימים, ב־2 ביולי, ימלאו 1,000 ימים למלחמה הבלתי נגמרת. זו המכונה מלחמת 7 באוקטובר, או מלחמת חרבות ברזל, או כפי שהכריז עליה ראש הממשלה בנימין נתניהו - מלחמת התקומה. ציניות במיטבה.
ובינתיים, המדינה כולה במצב של לימבו. המתנה. מילואימניקים שלא יודעים מתי ייקראו שוב למילואים ולכמה ימים. משפחות שלא יודעות אם לתכנן חופשה או להיערך להסלמה. עסקים שלא יודעים אם להתרחב או להצטמצם. זוגות צעירים שלא יודעים אם לקנות דירה, אם להרחיב את המשפחה או להמתין. עובדי הייטק שלא יודעים אם מחר תהיה להם עבודה ואם יוכלו לפרנס את משפחותיהם. סטודנטים שלא מצליחים לסיים את התואר בגלל ימי מילואים אינסופיים. תושבי הצפון והדרום שמחכים שיתחייבו בפניהם שיישוביהם בטוחים, ולא רק במסגרת הפסקת אש שברירית, שבכל רגע עלולה להתפתח לאש גדולה. הכול בהמתנה.
אנחנו במצב אבסורדי, שבו לא המלחמה או ההסכם הרע עם האיראנים הם הסיפור, אלא החיים המתמשכים במצב של אי־ודאות מתמשכת ומדאיגה. כולנו משלמים את המחיר, אבל מי שמשלמים את המחיר הכבד ביותר הם הילדים שלנו.
פעם, מזמן, אריק איינשטיין כתב שיר על "איזה מסכנים האוהדים שנשבר להם הלב". היום צריך לכתוב שיר על איזה מסכנים הילדים שנשברה להם הילדות. לא בגלל טראומת הטילים והאזעקות, אלא בגלל שהמדינה מאפשרת נורמליזציה של המצב. איך קורה ש־78 שנים לאחר מלחמת העצמאות, עבור דור הילדים הנוכחי אזעקות, חדשות מלחמה, דיונים על איראן והיעלמות של אבא או אמא לעשרות ימי מילואים הם חלק טבעי מהחיים? אני מניחה שעוד ייערכו מחקרים שיבדקו כיצד זה עיצב את הילדים, אילו צלקות הותיר בהם ולאילו בוגרים הם הפכו.
והכי מקומם הוא שהפוליטיקאים עסוקים בעצמם, בהישרדותם, ולא בנו וברווחתנו. למעשה, ואולי למזלנו, הם מותירים את המדינה בידי מנהלי בתי ספר, רופאים, קציני מילואים, עובדים סוציאליים וראשי רשויות. כי בפועל, הם אלה שממשיכים לתחזק את החיים במדינה.
לצד זאת, אנו צופים בעיניים כלות בשברו של החלום האמריקני. פעם היינו הילד המועדף שלהם, גם בגלל הלחץ של הלובי היהודי החזק, שחבריו זכרו את השואה ואת הקמת המדינה. עבורם היינו פלא. נס גלוי לעוצמתו של העם היהודי. היום, הצעירים היהודים בארצות הברית פחות מחוברים לנרטיב היהודי ועוד פחות לנרטיב הישראלי. זה בא לידי ביטוי גם בהתבטאויות האחרונות של הנשיא טראמפ וסגנו ואנס. וגם במקרה הזה אנחנו ממתינים שהמצב, אולי, ישתפר.
ובתוך ההמתנה למשהו שיקרה, עולה השאלה: מה קרה לחלום הישראלי? הוא התחיל עם החלום להקים מדינה ולבנות אותה. בנינו מדינה וביצרנו אותה. לחמנו את מלחמותיה שהרחיבו את מותניה, ועל כך כבר אמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ שהכיבוש משחית וישחית. אחרי שהתבססנו כמדינה משגשגת, שהתל"ג לנפש בה גבוה מזה של מדינות מפותחות רבות אחרות, להצליח בהייטק ולעשות אקזיט הפך לחלום הישראלי. הפכנו למעצמת הייטק ואקזיטים, שנייה רק לארצות הברית.
אבל חייבים להודות שכיום רוב הציבור בישראל עסוק בשאלה צנועה בהרבה: איך לשמור ולשמר את מה שיש. לא מעבר לזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו