לנוכח כוונת צה"ל לשלב נשים בחיל השריון, קראו עשרות רבנים מישיבות הסדר לתלמידיהם שלא להתגייס לחיל. הקריאה הזו הצטרפה לקריאתם של "רבנים בכירים" בציונות הדתית שלא לציית לפסקי דין של בג"ץ אם אלו לא עולים בקנה אחד עם ההלכה לפי תפיסתם.
המגמה הזו, של הטפה לציות סלקטיבי לפקודות הצבא ולפסקי דין, היא מסוכנת. הפיכת הנורמות המדינתיות להמלצה חותרת תחת יסודותיה של מדינת ישראל. הדרך האחראית, שיש לקוות שהרבנים הללו ינקטו בה, היא שיח מול שלטונות הצבא במטרה לאפשר לכל גווניה של החברה הישראלית לשרת באופן משמעותי.
הקריאה לסרב לשרת במילואים או להתנדב אליהם, שנשמעה לפני 7 באוקטובר במחאה על ההפיכה המשפטית שהממשלה קידמה, היתה שימוש בנשק יום הדין מצד המוחים. בין אם מכתבי הטייסים וקבוצות המשרתים האחרות הובילו את אויבי ישראל למסקנה שאנחנו חלשים יותר או לא, הנזק שחוללו המכתבים הללו לצבא ולחברה הישראלית היה גדול. הם איימו להפוך את השירות בצבא לתלוי נקודת מבט פוליטית ובבחינת אקדח שאפשר להניח לרקתה של כל ממשלה שמדיניותה לא נוחה לקבוצה מסוימת. רבים, ביניהם אפשר להניח גם רבני מכתבי הרבנים הנוכחיים, גינו את התופעה - ובצדק.
אבל כעת הרבנים הללו, והציבור שהם מנהיגים, נקלעים לאתגר, לתפיסתם, אל מול מדיניות הצבא. שילוב נשים בצה"ל הוא תהליך מתמשך שכולל עם השנים עוד ועוד מערכים. הוא נובע מהרצון לאפשר לכל אחד שירות משמעותי, ללא קשר למגדר שלו, לצד צורך בחיילים נוספים לנוכח הסד"כ הקטן והשחוק של צה"ל אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה.
היכולת של הצבא להמשיך ולקדם את שילוב הנשים מחד גיסא, ולאפשר את המשך שירותם המשמעותי של חיילים דתיים מאידך גיסא, התאפשרה על בסיס שיח ותיאום בין הצבא לבין הרבנים. השיח הזה השפיע על פקודת "השילוב הראוי" שהפכה לפקודת "השירות המשותף". הפקודות הללו הפכו להיות בסיס נורמטיבי שמאפשר למפקדים ולחיילים בשטח לשרת שירות משמעותי, ללא ויתור על ערכיהם הדתיים והאחרים. התהליך הזה לא היה חף מקשיים ונקודות שפל, אבל למרות הכל תלמידי ישיבות המשיכו לשרת בצבא תוך הקפדה על ההלכה ולצידם התאפשר גם שירות נשים במערכים השונים.
אבל עכשיו רבנים מאיימים לפרק את השותפות העדינה הזו, ועל הדרך לפרק עוד לבנה בחוסנה של מדינת ישראל. אנחנו חיים במדינה "יהודית ודמוקרטית". ברור לגמרי שחייל בצה"ל, המשרת שם על פי חוק, לא צריך למצא את עצמו פועל בניגוד לאמונתו. ועם זאת, אף מדינה, ובוודאי מדינת ישראל המאוימת מחוץ, לא יכולה לאפשר לעצמה ציות סלקטיבי לחוקיה ובוודאי לא לפקודות הצבא.
אם ניקלע למצב שבו כל קבוצה בחברה הישראלית משרתת כשהדבר נוח לה ערכית, ושולפת את האיום באי־שירות, סירוב פקודה או הפסקת התנדבות כאשר יש התנגשות ערכית נקודתית, נפרק את צה"ל ואת המדינה במו ידינו. כך הדבר גם באשר לפסיקותיו של בית המשפט. אם ציות לבית המשפט לא יהיה נורמה בסיסית מקובלת, הכאוס שייווצר יאיים על כולנו.
כדי לקיים את מדינת ישראל צה"ל חייב להיות צבא העם שבו משרתים בני כל הקבוצות בעם. זהו ערך, אבל גם חובה חוקית. כדי שנוכל ולהמשיך ולקיים את צבא העם, כל מי שמשרת בו צריך להרגיש שהוא מסוגל לשמור על זהותו ועל ערכיו במסגרת השירות. מצד שני, השירות לא יכול להפוך לבחירה אישית או קבוצתית. האיום בנשק אי־השירות מדרדר אותנו לשם, ומקעקע את היסודות שעליהם ניצב צה"ל ועליהם מושתתים ביטחונה וקיומה של מדינת ישראל.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו