אחת הביקורות שנשמעות בימים האחרונים נגד בנימין נתניהו נוגעת לאמירה שהפכה במשך השנים לאחד מסימני ההיכר שלו: "ראש ממשלה בישראל צריך לדעת לומר לא לנשיא ארה"ב".
המבקרים ממהרים לשלוף את המשפט הזה בכל פעם שעולה מחלוקת בין ישראל לבין וושינגטון, ושואלים מדוע נתניהו אינו מתעמת עם דונלד טראמפ כפי שהתעמת בעבר עם ברק אובמה. אלא שהשאלה הזאת נשענת על הנחת יסוד שגויה: שכל נשיא אמריקני הוא אותו נשיא, שכל מחלוקת היא אותה מחלוקת ושעצם האמירה "לא" היא מבחן המנהיגות העליון. המציאות מורכבת הרבה יותר.
מדינאות אינה תחרות עקשנות. ראש ממשלה אינו נמדד במספר העימותים שלו עם הבית הלבן, אלא ביכולתו לקדם את האינטרסים של ישראל. לעיתים הדבר מחייב התנגדות ולעיתים דווקא שיתוף פעולה. מי שהופך את הסירוב לערך בפני עצמו מחליף שיקול דעת בסיסמאות. מדיניות חוץ אינה נועדה להוכיח עצמאות, אלא להגן על אינטרסים. מנהיג אחראי אינו שואל כיצד ייראה העימות בתקשורת, אלא אם הוא משרת את ביטחונה ואת עתידה של המדינה. החוכמה אינה לומר "לא" בכל מצב, אלא לדעת מתי הסכמה משרתת את ישראל ומתי דווקא התנגדות היא הכרחית.
כדי להבין זאת צריך לחזור לשנות אובמה. בין ממשלת ישראל לבין ממשל אובמה התקיימו מחלוקות עמוקות ומהותיות בנוגע לעתיד המזרח התיכון. בעוד ממשל אובמה ראה בהסכם הגרעין האיראני הישג דיפלומטי היסטורי, ישראל ראתה בו מהלך מסוכן שעלול לסלול את דרכה של איראן למעמד של מדינת סף גרעינית. מנקודת מבטו של נתניהו - זו לא היתה מחלוקת טקטית, אלא מחלוקת אסטרטגית הנוגעת לביטחונה ולעתידה של המדינה. כאשר האינטרס הישראלי נתפס כמאוים, הוא בחר להתעמת גם במחיר של משבר ביחסים עם וושינגטון.
לעומת זאת, דונלד טראמפ אינו ברק אובמה. טראמפ היה אחד הנשיאים הידידותיים ביותר לישראל בתולדות היחסים בין המדינות. הכרתו בירושלים כבירת ישראל, הכרתו בריבונות הישראלית ברמת הגולן והובלת הסכמי אברהם ביטאו תפיסת עולם שונה בתכלית מזו של אובמה. גם כאשר מתגלעות מחלוקות בין ירושלים לוושינגטון, כפי שאירע בימים האחרונים בעקבות התקיפות הישראליות בדחייה ובאיראן, אין בכך כדי לטשטש את ההבדל העמוק בין שני הנשיאים ואת הדרך השונה שבה ראו את מקומה של ישראל במזרח התיכון.
האם פירוש הדבר שישראל צריכה להסכים לכל עמדה שמציג טראמפ? מובן שלא. מדינה ריבונית אינה מוותרת על שיקול דעתה, גם כאשר ידידיה הקרובים ביותר מבקשים ממנה לנהוג אחרת. אולם יש הבדל עצום בין נשיא שמדיניותו נתפסת בירושלים כמסכנת אינטרסים חיוניים לבין נשיא שנתפס כאחד הידידים הגדולים ביותר שהיו לישראל בבית הלבן. מי שמתעלם מההבדל הזה מחמיץ את לב הדיון.
לכן הטענה שנתניהו סותר את עצמו מחמיצה את העיקר. העיקרון שהוא הציג לאורך השנים לא היה שראש ממשלה חייב לומר "לא" לנשיא ארה"ב, אלא שעליו להיות מסוגל לומר "לא" כאשר האינטרס הישראלי מחייב זאת. זה היה נכון מול אובמה, וזה נכון גם מול טראמפ.
למעשה, גם כאשר הדבר כרוך במתיחות מול אחד הידידים הגדולים ביותר שהיו לישראל בבית הלבן, ישראל ממשיכה לפעול בהתאם למה שהיא תופסת כאינטרס הביטחוני שלה. השיקול המכריע אינו זהות הנשיא, אלא האינטרס הלאומי. ראש ממשלה אינו נבחן במספר הפעמים שבהן הצליח להרגיז את הבית הלבן, אלא ביכולתו לשמור על האינטרסים של ישראל. מי שחושב שמנהיגות נמדדת במספר הפעמים שבהן אומרים "לא" לאמריקה, לא הבין את מהותה של מדינאות. החוכמה אינה לומר "לא" בכל מחיר, אלא לדעת למי, מתי ועל מה לומר אותו.
ד"ר קותי שוהם הוא מרצה לפילוסופיה פוליטית ומחשבה מדינית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו