כשאת מוזגת לו למה את מתכוונת

בשנת 2011 פורסמה בעמוד השאלות ותשובות באתר הרשמי של האקדמיה ללשון עברית תשובה לשאלה: "האם אפשר למזוג אוכל?". לתשובה צורף איור של יד השופכת פירות שלמים מתוך קנקן, ואיור שסיכם: אוכל אינו נוזל ולא מוזגים אותו - אוכל שמים, מגישים או נותנים.

אני לא יודעת מה קרה אצלכם באותו יום שבו התשובה פורסמה, אצלנו לא קרה כלום. המשכנו למזוג דג בערב שבת, וכנראה גם במיליוני בתים אחרים לא התרשמו במיוחד, והמשיכו למזוג חמין, אושפלאו, קובה ושקשוקה. חריפה.

על פניו, מדובר בשיבוש שהשתרש, כמו שיבושים אחרים שהציבור חי לצידם בשלום יחסי, ולמעט גילויי דעת על נושאים לשוניים שצצים מדי פעם ברחבי הרשת, לא היינו אמורים להידרש לנושא הזה כלל וכלל. אבל בחלוף השנים מסתמן - בפרפרזה הפוכה על פרויד - שמזיגה היא אף פעם לא רק מזיגה. מזיגת אוכל מעוררת אמוציות בלתי סבירות, הן מצד מגישי האורז והן מצד המוזגים אותו (עם שעועית למעלה, ברוטב אדום וחריף).

את המובן מאליו יש לומר - שורש השיבוש נעוץ בשפות שדיברו יוצאי ארצות המזרח והמגרב, ובהן הפעלים המשמשים למזיגה משמשים בדיאלקטים המדוברים גם לתיאור הגשה של אוכל מוצק. מזיגת אוכל היא הרחבה סמנטית שנובעת מתרגום מילולי מערבית, וגם מהעובדה שרוב האוכל שנמזג בשפת המקור היה תבשילי קדרה שבושלו בטאג'ינים או בקדרות גדולות, ושהגשתם בכלים אישיים לוותה ביציקת רוטב, או מרק במקרה של קוסקוס. כלומר, היה היגיון כלשהו בשימוש בפועל "למזוג".

"אבל מזיגה זה רק לנוזלים", יקשו המקשים, ועל כך יש לומר - לא בדיוק. מזיגה היא מלשון "מיזוג", והיא שימשה לתיאור פעולת דילול יין במים, בימים שבהם היין היה סמיך והיה הכרחי למהול אותו כדי שיהיה ראוי לשתייה. אם כן, גם למזוג נוזלים זו למעשה הרחבה סמנטית, אז מדוע להפלות? אפשר להשתמש בשתי הצורות! ניתן היה להסתפק בהסבר זה אילו מדובר היה בסוגיה לשונית. אך אינספור תגרות רשת חושפות אמת אחרת - זו אינה סוגיה לשונית, אלא סוגיה תרבותית נפיצה.

ככל שיחריפו מתנגדי המזיגה את השיח ויכנו את שכניהם "אנאלפביתים" או "עילגים", כך ידבקו המוזגים במנהג אימותיהם ויתעקשו למזוג שניצלים גם בקבר. במהרה ייצא מהסיר גם השד שבחדר - זו אינה סתם סוגיה תרבותית, אלא סוגיה תרבותית מסוג עדתי.

הסופר היהודי זוכה פרס נובל אליאס קנטי, בן למשפחה יהודית ממוצא ספרדי, יצא בשנת 1954 במסע למרוקו שבעקבותיו נכתב הספר "קולות מראקש". בניגוד למצופה, קנטי לא נפל למלכודת האוריינטליסטית של הימים ההם, והצליח לתאר את המגרב באופן המורכב הראוי לו.

בפרק "השווקים" מופיעה הבחנה שחושפת משהו בסיסי לגבי התרבות המרוקאית בפרט, והמזרחית בכלל: "כל דברי העור שיש בשוק הזה... מוצעים למכירה כאילו בבת אחת. בתצוגה הזו טמונה הרבה גאווה. מראים מה שיודעים לייצר, אבל מראים גם כמה יש מזה". קנטי לא מדבר על גאווה במובן של התגאות, אלא על תודעת שפע. השוק המרוקאי מעתיר על המבקרים מתוך רחבות. כל מי שנכנס לבית מזרחי בערב חג או שבת מכיר את זה - השפע תמיד יהיה ללא פרופורציות לכמות הסועדים או לקיבולת הקיבה שלהם.

המזיגה לא נוגעת למצב הצבירה של המזון, אלא ללב המעתיר של המוזג או המוזגת. היות שהמונח "מזיגה" מקושר לשדה סמנטי של נוזלים, הוא אוחז בתוכו משהו מהתפשטות במרחב המאפיין נוזל. מזיגת המזון מעידה על שפע של נתינה. מוזגי האוכל לא מניחים אוכל נקודתי בצלחת נקודתית - הם מעתירים אהבה על הסועדים שלהם דרך הפעולה הזו, באופן שבו הגשת אוכל לעולם לא תוכל לתת.

לכן זה לא שיבוש - זו פעולה לשונית פואטית, סוג של שיר אהבה.