החיילים שלנו רגישים. זכינו

דדי שמחי, אביו של גיא הי"ד, אמר בכתבה ששודרה בערוץ 13 שהוא לא חושב שחיילים צריכים ״להתייפח״ בהלוויות צבאיות. זזתי באי־נוחות וחשתי כאב בכל הגוף, ולכן החלטתי לכתוב: כאשר נפל בני, רועי, הגיעו נציגי צה"ל לעבור איתנו על פרטי ההלוויה הצבאית. בתוך הכאב וההלם היו גם נהלים, ואחד מהם עסק בשאלה מי יישא את הארון. נאמר לי שמי שאמורים לשאת אותו הם קצינים בדרגתו של רועי ומעלה. לא הסכמתי.

רציתי שמי שיישאו את רועי בדרכו האחרונה יהיו "צוות נגרי" - החיילים שלו, שהוא עבורם הרבה מעבר למפקד: מנהיג נערץ, דמות להתייעצות, מישהו שהאמין בהם, דרש מהם ושמר עליהם. הם נלחמו איתו כתף אל כתף. אם צריך, אמרתי, תמצאו את הדרך להסדיר את זה. "צוות נגרי" יישא את רועי.

יש דברים שגדולים מדרגות. יש קשרים שנבנים בין לוחמים לבין המפקד שלהם, שאי אפשר להסביר למי שלא חי אותם. קשרים שנולדים מתוך חודשים ארוכים של יחד, של אומץ, פחד, אחריות, עייפות, צחוק, משימות, שתיקות ואמון מוחלט זה בזה. וביום שבו נפרדים ממפקד, מחבר, מאדם שהיה הלב הפועם והמוביל של הצוות, הרעות הזאת היא חלק מהפרידה עצמה.

אולי לכן כל כך קשה לי לשמוע אמירות שלפיהן לוחמים לא צריכים לבכות בהלוויות של חבריהם, שדמעות הן חולשה. בעיניי זו תפיסה שמבלבלת בין חוסן לבין ניתוק רגשי. כאילו שליטה מוחלטת ברגש היא ההוכחה לגבורה. אני חושבת בדיוק הפוך.

מאז 7 באוקטובר אנחנו פוגשים דור יוצא דופן של לוחמים ומפקדים צעירים, שנכנסו שוב ושוב לתוך מציאות בלתי נתפסת. לחמו, חילצו, איבדו חברים, וחזרו לעוד סבב, לעוד משימה. מתוך המפגש עם רבים מהם אני יודעת לומר: הדמעות שלהם אינן סימן לחולשה. הן סימן לכך שהם בני אדם.

אי אפשר לצפות מלוחם להסתער לתוך אש כדי לחלץ חבר, אבל לעמוד קפוא כשהוא נפרד ממנו.

רעות אמיתית אינה רק להילחם יחד. רעות אמיתית היא גם לדעת להתאבל יחד, לשאת יחד, לזכור יחד ולהמשיך יחד את הדרך של מי שכבר איננו.

במשך שנים התרגלנו לחשוב שחוזק קשור  לאיפוק, להסתרת רגשות, ליכולת "להחזיק". אבל המלחמה לימדה אותנו שהאנשים החזקים ביותר אינם בהכרח אלה שלא נשברים לעולם. לעיתים אלה אנשים שמרגישים את מלוא עוצמת הכאב, ובכל זאת קמים וממשיכים.

דמעות של לוחם אינן עדות לחולשה. הן עדות לאהבה, לחברות, לאחריות.

ואולי השאלה האמיתית היא איזו חברה אנחנו רוצים להיות. חברה שמלמדת את הבנים והבנות שלה להסתיר כאב, או חברה שמבינה שאפשר להיות גם חזקים וגם אנושיים. בסוף, אלה בדיוק הלוחמים שאנחנו הכי סומכים עליהם, אלה שמסוגלים להרגיש, לאהוב את חבריהם עד כאב, לשאת את האובדן הרבה אחרי שהקרב נגמר.

היכולת של בנינו לבכות, לכאוב ולהמשיך למרות הכל היא אולי ההגדרה הכי עמוקה לעוצמה ולגבורה.