אמת. לא חצי אמת

גם אילו התאחדו כל המשוררים והסופרים של האומה העברית לדורותיהם כדי לחשוב על מטאפורה שתבטא באופן מקיף את מצבה העגום של המערכת הפוליטית בישראל, וכפי שנגזר ממנה - את מצב ההנהגה, ספק אם היו מצליחים להוציא תחת ידיהם את יצירת המופת הקולנועית הארס־פוליטית (ארס מארספואטיקה, לא מקרבות האוהדים שאינם אוהדי בית"ר ירושלים במשחק גביע המדינה) שנוצרה כאשר מנהלי התקשורת של נתניהו בחרו ללהק את סרטון "הביביסט היוצא מהארון" לתפקיד טריילר הבכורה של קמפיין הבחירות.

מדוע יצירה קולנועית? מהטעם הפשוט שהם - ומחילה על הצרפתית - חיים בסרט. סרט שבתוכו חיים בימים אלה כל מי שקשורים למערכת הפוליטית בישראל בקשר כלשהו; מהרופף ביותר ועד לגלי בהרב־מיארה. והוויראליות הפעם אינה בגלל השיתוף של אילון מאסק והציבור הגלובלי, אלא בגלל החולי שפשה בכל המערכת הפוליטית, ללא הבדלי דת, מין ומיתוג.

כמו במקרים של כוורות אחרות, והאיחודים וההצהרות הריקות שהן מייצרות, הבריף שקדם לפרסום לא נגע לעמדותיו של ראש הממשלה. גם לא לפעולותיו, לרעיונותיו או לחזון. הוא לא נגע לסוגיות שמטרידות את עם ישראל או את חייליו החשופים לפצצות מרחפות ואין מפציץ בדאחייה (אגב, אדוני רה"מ, אם אתה קורא - לא ביקשנו שתוריד 30 בניינים בגלל 30 רחפנים, אלא בגלל הנשמות שהרחפנים הללו לקחו), כי מה שהיו בעבר הקטגוריות שבאמצעותן הבדילו בין מפלגות או בין אנשים פוליטיים - כלומר עמדות, השקפות, מטרות או הס פן תעיר (את המתים) המוצג המכונה "מצע" - אינן רלוונטיות.

העניין הוא לא מי אני כפוליטיקאי, איך אני מציע לפתור את הבעיות הבוערות ומה הן כוונותיי נוכח מפת המזרח המשתנה מחדש או הגרעין האיראני. לא מה אני באמת חושב על המציאות, אלא במה אני רוצה שהציבור יתעסק, כדי שחלילה לא יחשוב על המציאות יותר מדי. כי אז, מי יודע, האזרח עלול להידרדר למצב שבו בוחן המציאות שלו ישפיע על הבחירה שלו בקלפי, חלילה. אז מה עושים? סרטים!

ובקולנוע כמו בקולנוע, יש ארכיטיפים שעובדים תמיד וטראומות קולקטיביות שאפשר לרכוב עליהן כל הדרך לטקס האוסקר, סליחה - לקלפי.

הבעיה היחידה היא שפוליטיקת הזהויות, שהפכה למטבע המשומש ביותר במערכות הבחירות בארץ אך הוכיחה את עצמה כאפקטיבית שוב ושוב, היא אולי חומר גלם דרמטי מעולה ואפשר לייצר ממנה רגעים קומיים מצוינים (אתם בוודאי חושבים על האמא שצונחת לתוך העוגה או על האחות השנונה, אני דווקא חשבתי על רונן מנליס שואל את פינקלשטיין של שנות האלפיים "מה אני צריך לעשות כדי שיחשבו שאני ימין?") - אבל היא גם החומר שנכתש עד דק על הרחבה בנובה, בתמרונים בעזה, בתוך הטנקים, במחלקות השיקום האורתופדי, בממ"דים עם התינוקות הבוכים והנוער החרד ובשורות־שורות של שמות בבתי העלמין ברחבי הארץ.

אין לנו עניין בהגדרה ריקה של ימין שאין כלום מאחוריה. אין לנו עניין גם בהברקות קומיות שמצטלמות יפה. אנחנו רוצים אמת. ואת זה אתם לא מצליחים לספק.