השאלה הגדולה עדיין פתוחה: הדילמה של איזנקוט

גדי איזנקוט הוא, ללא ספק, השם החם היום בפוליטיקה הישראלית ונתפס כיום על ידי רבים כאלטרנטיבה שלטונית לנתניהו והימין, יותר מכל אחד אחר בגוש האופוזיציה.

מפלגתו, "ישר", נמצאת בעלייה מתמדת בסקרים ועומדת כעת על 17 מנדטים, כאשר איזנקוט מצליח אט־אט לגייס לחיקו דמויות חדשות בעלות שיעור קומה ציבורי מרשים, ובהן ראש השב"כ לשעבר יורם כהן.

אף על פי שתחילת הקריירה הפוליטית של איזנקוט נראתה מבטיחה, היא היתה מקרטעת: הצטרפותו למחנה הממלכתי בראשות בני גנץ - מיזם שלמרות החיבור המשולש עם גדעון סער הסתיים באכזבה גדולה עם 12 מנדטים בלבד. אולם דווקא הרפורמה המשפטית והמחאה שפרצה בעקבותיה החזירו את גנץ ואיזנקוט למרכז הבמה, כאשר הציבור הישראלי ראה בהם גשר בין ימין לשמאל. בהמשך נסק מעמדם הציבורי של גנץ ואיזנקוט לאחר מתקפת 7 באוקטובר והצטרפותם לממשלת החירום הלאומית ולקבינט המלחמה.

אולם המחלוקות עם נתניהו והחלטתם לפרוש פגעו בהם קשות אלקטורלית: משיא של 37 בסקרים בפברואר 2024 לתשעה בלבד ביוני 2025.

לאחר שהתגרש פוליטית מגנץ והקים את מפלגתו החדשה, מצא עצמו איזנקוט במערכת פוליטית מורכבת, בעיקר בגוש מתנגדי נתניהו שאליו הוא שייך. עם הכרזתו ביולי 2025 על הקמת מפלגת ישר, היה גוש המרכז־שמאל צפוף עד מאוד, והיה זה דווקא נפתלי בנט שקרא תיגר על נתניהו. בדצמבר 2025, לאחר חצי שנה במרוץ, נראה היה שאיזנקוט לא ממריא, וסקרים העניקו לו שבעה מנדטים בלבד, בעוד בנט פיגר מעט אחר נתניהו - 22 מול 25, בהתאמה.

אולם בחצי השנה האחרונה חלה תפנית משמעותית במעמדו של איזנקוט, שהצליח יותר מלהכפיל את כוחו בסקרים. בנט, שבוודאי חשש שמגמת ההתחזקות של איזנקוט תימשך, החליט להתאחד עם לפיד כחלק ממהלך בלימתו של איזנקוט, והפער ביניהם כיום עומד על חמישה מנדטים בלבד (22 מול 17). 

המצב הנוכחי מציב את איזנקוט על קרני הדילמה, בייחוד כאשר בשיח הפוליטי רבים זורקים לאוויר את האפשרות שהוא יתאחד עם אביגדור ליברמן וישראל ביתנו. מצד אחד, נראה שככל שעובר הזמן - כך איזנקוט ממשיך לצבור כוח, ולכן כלל לא בטוח שהוא צריך להתאחד עם ליברמן. נוסף על העובדה שניסיון העבר מלמד שאיחוד עם ליברמן אינו מניב הצלחה גדולה, אלא להפך (כפי שמקרה הבוחן של הליכוד־ביתנו בבחירות 2013 המחיש היטב) - לא מן הנמנע שבדומה לאיחוד בנט־לפיד, שמתגלה בינתיים כפלופ פוליטי אחד גדול, איחוד של איזנקוט וליברמן עשוי להסתיים בכישלון אלקטורלי, דבר שישרת את נתניהו והימין.

מנגד, איחוד בנט־לפיד הגדיל את הפער במנדטים (גם אם באופן זמני) בין בנט לאיזנקוט, וכרגע נראה שמתנהל קרב דו־ראשי בין הליכוד ל"ביחד".

במצב זה, כפי שראינו בבחירות קודמות, לא מן הנמנע שתומכי איזנקוט יעדיפו לחזק בקלפי את בנט כדי שמפלגתו תסיים ראשונה. על כן, מוטב לאיזנקוט לבצע איחוד עם ליברמן, מהלך שלמעשה ייצור קרב משולש על זהות המפלגה הגדולה. נקודה נוספת בעד איחוד עם ליברמן היא שבניגוד לבנט, שהחיבור שלו עם לפיד קירב אותו לצד השמאלי של הקשת הפוליטית, החיבור עשוי לקרב את איזנקוט לצידה הימני ובכך לחזקו אלקטורלית אף יותר.

לסיכום, איזנקוט נמצא כעת בפרשת דרכים פוליטית שבוודאי תכריע את גורלו בהמשך קמפיין הבחירות. הדילמה של איזנקוט היא ללא ספק קשה, אך נראה שהקו המנחה שלו ראשית צריך להבטיח את ניצחונו על בנט, יריבו המרכזי בגוש. לאחר שהחיבור עם ליברמן יציב את איזנקוט בראש המחנה מבחינה אלקטורלית, הוא יוכל להתפנות לקרב מול נתניהו.

ד"ר אורי ורטמן הוא מרצה ועמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה, מחבר הספר "התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992"