סרטון ההשפלה של בן גביר את פעילי המשט עורר ויכוח דמים: האם בן גביר פגע במדינה מכיוון שהוא הציג את ישראל כמדינה וולגרית ולא מקצועית באופן שלא הולם את שיוכה למדינות המערביות המתוקנות, או שמא תרם לכוח ההרתעה שלה מכיוון שהוא מדבר את השפה שבה מדברים במזרח התיכון?
נראה שהוויכוח הזה טומן בחובו ויכוח עמוק מזה, שהחברה הישראלית נדרשת להכריע בו: מה נרצה להיות - מדינה אירופית או מדינה מזרח־תיכונית?
עצורי המשט נאזקו, בן גביר הניף דגל: "נתניהו, תן לי אותם להרבה זמן"
אך הדיכוטומיה הזאת היא שורש המצוקה הזהותית של מדינת ישראל, אשר לא מצליחה להגדיר את עצמה אלא באמצעות עיניים חיצוניות, כאילו אין לנו ברירה אלא להכריע לאיזו תרבות מדינת היהודים תוכפף הפעם. לא הקמנו מדינה בשביל להיות אירופה בעברית, ולא בשביל להיות מדינה מזרח־תיכונית יהודית; ישראל הוקמה כדי להיות מדינת הלאום של העם היהודי, לא רק במובן שיהיה בה רוב יהודי אתני - אלא בעיקר במובן של עצמאות תרבותית, פוליטית ואתית.
ברור לכל שבחברה הישראלית יש דבר־מה אחר. ישראל אינה לונדון, פריז או ניו יורק; היא אינה חברה מנומסת מאוד, מרוחקת וממושמעת, שבה האדם הפרטי מתקיים בעיקר מול המדינה באמצעות תפיסת זכויות האזרח. אך היא גם לא עוד מדינה מזרח־תיכונית שבה הכוח, הכבוד והשבטיות הם השפה הפוליטית היחידה, ובה התכלית העליונה מצדיקה כל אמצעי. ישראל שונה: משפחתית מדי בשביל להיות אירופית, חופשית מדי בשביל להיות מזרח־תיכונית, ספקנית מדי כלפי סמכות - ובמקביל קשורה בלי הפרדה למסורת.
כבר כיום ישראל וישראלים מציגים תפיסת מוסר נבדלת מהשכונה שבה אנחנו נמצאים ומהשכונה שאליה רבים כל כך מאיתנו נושאים עיניים: אנחנו משלבים בין לאומיות וסולידריות מקומית לבין יצירתיות אוניברסלית ומחויבות לאנושות, בין אובססיה למסורת לבין אובססיה לקדמה, בין היכולת להבין את הצורך בכוח לבין היכולת להבין את מגבלותיו. ואלו לא שני מחנות נפרדים המתקיימים במקביל, אלא פניה של החברה הישראלית בכללותה, שנוצרו על ידי הפלורליזם המשגשג שבה.
נהיה חברה בריאה יותר ברגע שנבין כי עלינו לפעול כיהודים ולשפוט את המציאות כיהודים. אין זה אומר שלא להתחשב בשכונה שבה אנחנו נמצאים או בשכונה שאליה לעיתים אנו נושאים עינינו, אבל זה אומר שאנחנו צריכים ליצור את תרבותנו וחוקינו בעצמנו. על כן, גם את בן גביר, נתניהו, תנועת המחאה, התקשורת, האוניברסיטאות, הישיבות, יתר העולם, ומה לא - עלינו לשפוט דרך עיניים יהודיות. מה יגידו האירופאים או המוסלמים זאת שאלה אסטרטגית ודיפלומטית, לא שאלה ערכית.
בשבוע שעבר חגגנו את חג השבועות, חג שחוגגים בו את קבלת התורה וגם את הקשר לארץ באמצעות תנובתה. מועד זה יכול להעניק לנו השראה לגבי האופן שבו עלינו להתוות את דרכנו: עם ישראל הפך לעם בצורה מלאה ברגע שקיבל עליו מערכת של חוקים, מוסדות וערכים המבדילה אותו מיתר האומות, ורק ארצו מאפשרת לו לממש את עצמאותו המלאה להכריע מה הוא הטוב ומה הוא הרע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו