הידעתם? ברי סחרוף הוא איש ימין קיצוני התומך באלימות המתנחלים.
כך לפחות טוען ניסן שור במאמרו האחרון בעיתון "הארץ" (25.05, "תרבות רעה זה תת־הקטגוריה"). לטענתו, "סחרוף והאמנים האחרים שישתתפו בפסטיבל 'אינדי דזרט' בגוש עציון, מספקים פסקול ורוח גבית לפוגרומים שמתרחשים בשטחים".
כשאני רואה כותרת כזאת, אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל להתמודד איתה.
אנסה, לאט־לאט.
נתחיל ב"אלימות המתנחלים". עצם המושג הזה כל כך רעיל. נדמה שאנחנו, המתנחלים, המגזר היחיד שיש זן מיוחד של אלימות על שמו.
אני בטוחה שרבים היו מתקוממים לו היו שומעים בחדשות ידיעה העוסקת ב"אלימות הערבים", או פאנל באחד האולפנים הדן באלימות הגברים. וזה לא שאין אלימות ערבים או אלימות גברים, אבל עצם המושג יוצר הכללה, וההכללה יוצאת פחד, כעס, שנאה ופילוג.
ושוב, יש מתנחלים אלימים.
כמו שיש אלימות בכפר סבא, או באל סלבדור.
אבל האם המתנחלים ככלל אלימים? כלל לא, ההפך הגמור. הם אזרחים נורמטיביים, רובם שוחרי טוב. יתרה מכך, כציבור מדובר בציבור מופתי התורם למדינה ולחברה הרבה מעל לשיעורו באוכלוסייה.
ראו מה שיעור המתנדבים או תורמי הכליות.
נמשיך: פסטיבל "אינדי דזרט" הוא פסטיבל אינדי בכפר אלדד, שמתקיים בסוף הקיץ.
בשנה שעברה הופיעו בו פול טרנק, היהודים, מיכה שטרית ואביב גפן, כולם כמובן אנשי ימין קיצוניים. היישוב הקטן, הקרוי על שם סבי עליו השלום, מארח את הפסטיבל המתוק הזה מתוך אהבה טהורה למוזיקה ולחיים, אל מול הסערות שמסביב.
הוא פסטיבל של כולם, ובאמת מגיעים אליו אלפים.
בכל פעם שזמר צועק על הבמה "ערב טוב כפר אלדד!" אני יודעת שיש נחת גדולה בשמיים. רוקנרול.
אז כשאיש שמאל קיצוני רואה את כל מי שמשתתף באירוע אחדות כזה כימין קיצוני שתומך ב"אלימות המתנחלים", הוא מצטייר ככל כך הזוי, שהטיעון עצמו קורס.
אני משערת שניסן שור מעולם לא היה בכפר אלדד. זה בסדר, הרבה אנשים לא היו.
הייתי שמחה אם הוא היה מגיע הפעם ורואה בעיניים את המתנחלים האלימים שעליהם הוא מדבר.
חלק גדול מהם מגיע מתקוע, היישוב הסמוך, שבו אני גרה. היישוב שבו חי הרב מנחם פרומן ז"ל, אשר ברי סחרוף היה חברו הטוב.
הרב מנחם היה איש שלום מובהק, שהיה בקשרים עם אנשי שמאל רבים כמו גם עם פלסטינים כמו השייח' אחמד יאסין.
סחרוף הופיע בתקוע כל כך הרבה פעמים בזכות חברות זו. פעם הופיע עם מגבר גיטרה בדשא הגדול של תקוע ג', וכבר היו שמועות שהוא שוכר שם קרוואן.
האם עצם המפגש עם ציבור שמנוגד לדעתי האידיאולוגית אומר שעברתי לצד השני? האם מאמרים כאלה יוצרים חיבור או מעמיקים את ההקצנה? אלה כמובן שאלות רטוריות.
למה חוששים בעיתון "הארץ" בפרט ובשמאל הקיצוני בכלל מחיבורים כאלה? מה הסכנה? האם הפירוד הזה משרת אותם?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
