הסמרטוט של אירופה

לפני כעשרה ימים חתמו מדינות אירופה על "הצהרת קישינב", מסמך חדש שמעניק פרשנות מחמירה יותר למדיניות ההגירה ליבשת ומדגיש את זכותן הריבונית של מדינות להגן על גבולותיהן, מקל את גירושם של מהגרים בלתי חוקיים ותומך בהקמת מרכזי החזרה מחוץ לאירופה. דווקא בתקופה זו, שבה הן מתחילות לבצע צעדים נגד אוכלוסיית המהגרים המוסלמית - ספרד, איטליה, צרפת ושאר מדינות האיחוד גועשות וכועסות על ישראל. הן חייבות להביע שאט נפש מהסרטון שפרסם השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, ומהתנהגותנו "הלא מוסרית" כלפי משתתפי המשט ה"הומניטרי" לעזה.

ישראלים רבים משוכנעים שהשינויים אשר אירופה עוברת אמורים לקרב את האירופאים לעמדות ישראליות. הם מניחים כי ככל שאירופה תהפוך חרדה יותר לגבולותיה ולזהותה, היא תבין טוב יותר את המציאות הישראלית. מבחינתם, אירופה מתחילה סוף־סוף להתמודד עם שאלות שישראל חיה איתן כבר שנים. אבל בדיוק ההפך יקרה: ככל שאירופה תיעשה פחות בטוחה בזהותה ויותר קשוחה במדיניותה כלפי מהגרים מוסלמים, כך היא תחריף את הביקורת על ישראל כדי לנקות את מצפונה.

ישראל הופכת לא רק למדינה שמבקרים אותה, אלא לכלי פסיכולוגי־תרבותי. למעין "אחר מוסרי" שעליו אירופה יכולה להשליך את כל החרדות והסתירות שלה

מאז מלחמת העולם השנייה בנתה אירופה את זהותה סביב דחיית הלאומיות הישנה. אירופה החדשה רצתה להיות ההפך מן היבשת שהחריבה את עצמה. פחות גבולות לאומיים, פחות כוח לאומי, פחות זהות לאומית, פחות מטבע לאומי ויותר אוניברסליזם וזכויות אדם. במשך עשרות שנים האירופאים שכנעו את עצמם שהלאומיות החריבה את עולמם, ולכן יש לשאוף לאיחוד שיביא להולדתו של אדם אירופי חדש, מוסרי, אוהב בני אנוש ושונא מלחמות. אלא שכעת המציאות מפרקת את האשליה הזאת, ואירופה מדברת על שליטה בגבולות, על גירוש, על ריבונות ועל הגנה תרבותית.

דווקא משום כך ישראל נעשית שימושית יותר מאי־פעם עבור אירופה. היא מאפשרת לה לבצע טיהור מוסרי של עצמה. האירופאי המודרני יכול לומר לעצמו שנכון, גם אצלנו מדברים כיום על גבולות ועל גירוש, וגם אצלנו מתחזקות תפיסות לאומיות, אבל לפחות אנחנו לא ישראל. ככל שאירופה עצמה מתקרבת לעמדות שבעבר גינתה, כך היא זקוקה יותר להציג את ישראל כקיצונית ממנה. לכן הביקורת על ישראל אינה נחלשת כאשר אירופה משנה כיוון. להפך, היא דווקא מחריפה.

זהו ההסבר לעוצמה הרגשית המלווה כל סערה סביב ישראל. הפעם זה הסרטון של בן גביר, שנתפס כפשע נגד ערכים אנושיים ולא כפרובוקציה פוליטית מקומית במזרח התיכון. התמונות על השפלת משתתפי המשט הפכו מייד להזדמנות עבור אירופה לשכנע את עצמה שהיא "לא שונאת ערבים". הביקורת על ישראל היא מנגנון פסיכולוגי אירופי, היא מאפשרת לאירופה להתמודד עם הסתירה הפנימית שלה. מצד אחד היא מתחילה להבין שהעולם שעליו חלמה אינו מתקיים באמת, ומצד שני היא עדיין זקוקה לראות את עצמה כנאורה, הומניסטית ומוסרית.

כך ישראל הופכת לא רק למדינה שמבקרים אותה, אלא לכלי פסיכולוגי־תרבותי. למעין "אחר מוסרי" שעליו אירופה יכולה להשליך את כל החרדות והסתירות שלה. אירופה איננה רוצה באמת להבין את ישראל, משום שהבנה כזו תחייב אותה להודות שגם היא עצמה מתחילה להתמודד עם אותן שאלות שמהן ניסתה לברוח במשך עשרות שנים. האם למדינה מותר להגן על זהותה, האם גבולות לאומיים עדיין חשובים, והאם אפשר לקיים חברה ליברלית בלי גבולות תרבותיים ברורים.

אלו שאלות קשות מאוד עבור אירופה החדשה, וקל הרבה יותר להפוך את ישראל לסמל של כל מה שאסור להיות. לכן הישראלים שמצפים כי אירופה סוף־סוף תבין אותם, עלולים להתאכזב מאוד. אירופה אולי מתחילה להשתנות, אבל דווקא בגלל זה היא עשויה להזדקק לישראל אפילו יותר. לא כמראה שבה תזהה את עצמה, אלא כסמרטוט שאיתו המצפון האירופי ימרק את עצמו.