חוק השירות הציבורי: כך מחזירים את המשילות למדינה

במשך עשורים מתנהלת מדינת ישראל תחת פרדוקס דמוקרטי מתסכל: הציבור הולך לקלפי, בוחר חזון, אידיאולוגיה ותוכנית עבודה, אך ברגע שהשרים נכנסים למשרדיהם - הם מגלים שההגה מחובר לגלגלים בחוטים רופפים במקרה הטוב, או מנותק לחלוטין במקרה הרע.

"חוק השירות הציבורי" החדש, המבקש לאפשר לשרים למנות את אנשי אמונם לתפקידי מפתח במשרדיהם, אינו "ג'ובים למקורבים" כפי שמנסים לצייר זאת מבקריו. זהו ניסיון נועז והכרחי להחזיר את היכולת לבצע - או במילה אחת שחוקה אך קריטית: משילות.

הצעת החוק מבקשת לשנות את כללי המשחק בשכבת הניהול הבכירה של משרדי הממשלה. כיום הפקידים הבכירים ביותר במשרדים הם אנשי מקצוע קבועים, המוגנים על ידי מערכת מסועפת של מכרזים.

על הנייר זהו מודל המבטיח מקצועיות ורציפות. בפועל, הוא יוצר לא פעם "חסימת עורקים" ביורוקרטית.

שר המבקש להוביל רפורמה דרמטית, מוצא את עצמו ניצב מול דרג מקצועי שלא תמיד שותף לסדרי העדיפויות שלו, ולעיתים אף פועל באופן אקטיבי כדי למסמס החלטות של הדרג הנבחר. מציאות זו יוצרת שיתוק שלטוני, שבו השר נותר ללא כלים אמיתיים להגשמת הבטחותיו לבוחרים.

אין פלא שראש הממשלה בנימין נתניהו דוחף למהלך הזה. עבור נתניהו, המאבק בביורוקרטיה וב"פקידות" הוא מוטיב חוזר בעשור האחרון. הוא מבין שבעולם המודרני קצב פעולתה של המדינה חייב להשתוות לזה של המגזר הפרטי והעולמי.

אי אפשר לנהל מדינה תחת איומים ביטחוניים וכלכליים מורכבים, כשכל החלטה של הדרג הנבחר צריכה לעבור מסלול מכשולים מצד מי שאינו נושא באחריותיות (Accountability) כלפי הציבור. כאשר הדרג המקצועי הופך ל"שומר סף" שמונע שינויים נדרשים, הדמוקרטיה מאבדת את יכולת התגובה שלה.

המעניין ביוזמה זו הוא שהיא חוצה מחנות פוליטיים. גם נפתלי בנט, בראיונותיו השונים, דיבר לא פעם על הצורך ב"ניקוי אורוות" בשירות הציבורי.

בנט, שהגיע מהעולם העסקי ומההייטק, מכיר מקרוב את התסכול של מנהל שמנסה להזיז הרים ולא מקבל את הכלים המינימליים לבחור את הצוות המוביל שלו. בנט מבין ששר בלי יכולת למנות את אנשי הביצוע הבכירים שלו הוא "שר בובה". כשהוא מדבר על שיקום המדינה ועל יעילות ממשלתית, הוא מכוון בדיוק לנקודה זו: היכולת של הדרג הנבחר להקיף את עצמו באנשי מקצוע שהם גם אנשי אמון, המחויבים להצלחת המדיניות שלשמה נבחר השר.

אנשים אלו לא יהיו פעילי שטח חסרי כישורים, אלא מומחים שיצטרכו לעמוד בתנאי סף מחמירים, אך כאלו שרואים עין בעין עם השר את המטרה הסופית. זהו מודל הקיים בדמוקרטיות רבות, לרבות ארה"ב, שם חילופי השלטון מחלחלים לתוך דרגי הניהול בשירות הציבורי כדי להבטיח שהממשל יוכל לממש את המדיניות שבשמה נבחר.

המבקרים יטענו כי מדובר בפוליטיזציה של השירות הציבורי. התשובה לכך היא שחוסר יכולת לבצע היא סכנה גדולה יותר לדמוקרטיה מאשר מינוי איש אמון מקצועי.

כשהציבור מרגיש שהצבעתו אינה משנה דבר כי "הפקידים מחליטים", האמון במערכת המדינה קורס. חוק השירות הציבורי מחזיר את האחריות לכתפי השרים: אם השר נכשל - אין לו את מי להאשים. האחריות היא עליו ועל אנשי האמון שמינה.

העובדה ששני קטבים פוליטיים כמו נתניהו ובנט מזהים אותה בעיה, מעידה על כך שלא מדובר בסוגיה של ימין או שמאל, אלא בעניין של ניהול מדינה במאה ה־21. אם אנחנו רוצים ממשלה שעובדת עבורנו, עלינו להעניק לה את הכלים להניע את גלגלי השלטון.

חוק השירות הציבורי הוא הצעד הראשון והחשוב ביותר בכיוון זה.