"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הגעגוע ל"ארבע אימהות" חוזר עם הדימום בלבנון

הרחפנים, השחיקה וה"הותר לפרסום" היומי מחזירים את הכמיהה לקול אזרחי שיזכיר למנהיגים: חיי החיילים והאזרחים חייבים להיות במרכז

,עודכן
0השמעה
אורנה שמעוני, מייסדת 'ארבע אימהות', צילום: אייל מרגולין - ג'יני

מדי בוקר, בעיניים עצומות ומתוך ערפילי שינה אחרונים, אני מושיטה יד ומדליקה את הרדיו. נרקומנית של חדשות. וכמעט מדי יום באחרונה,החדשות מתחילות עם עוד "הותר לפרסום"שמזעזע את הנשמה בכל פעם מחדש. השמות והפנים, הנעורים שבאו פתע אל סופם.

המציאות הביטחונית המורכבת בלבנון גובה מחיר דמים כבד, כבד מדי, ומעוררת שאלות כואבות על ניהול המערכה ועל שחיקת החיילים בסדיר ובמילואים בשנתיים וחצי של מלחמה בלתי נגמרת. בד בבד, היא מציפה געגועים לרוח המחאה של תנועת "ארבע אימהות". אותן אימהות שהתייצבו בחזית ודרשו לעשות שינוי תפיסתי ולצאת מלבנון, שגבתה אז את חייהם של כ־25 חיילים מדי שנה, מ־1982 ועד היציאה מלבנון בשנת 2000.

רותם, אימו של סמל נהוראי לייזר: "איך אפשר לקבור אותך?" // קונטקט

מאז מארס 2026, אז החל חיזבאללהלהשתמש ברחפני נפץבאופן מאסיבי, נהרגו 11 חיילים ועוד אזרח. לצד זה, חייהם של תושבי הצפון הפכו למרמס. הרחפנים הפכו אותם לבלתי נסבלים. רה"מ בנימין נתניהו התגאה בכך שהוא צפה את זה כבר ב־2016, וצירף קטע וידאו שהוא אומר זאת. ומה עשית, אדוני ראש הממשלה, שמכהן שנים אינספור כראש ממשלה, כדי לטפל בסכנה? כלום ושום דבר. כלאם פאדי. מילים ריקות.

כשמחיר המלחמה בלבנון פוגש את הגעגועל"ארבע אימהות"- הימים הופכים לקשים פי כמה. שוב חוזר הניגון, ומחזיר אותנו אל מחוזות מוכרים וכואבים שחשבנו שהשארנו מאחור. גם אם הנסיגה מלבנון בשנת 2000 היתה חפוזה, היא הפסיקה באחת את הדימום. קיווינו שאף חייל לא יצטרך שוב לדשדש בבוץ הלבנוני. כעת, אל מול האש והעשן, קשה לא להביט לאחור בתנועת "ארבע אימהות", ששינתה את השיח הציבורי בישראל.

כוחות צה"ל בלבנון,צילום: דובר צה"ל

הן החלו לפעול באמצע שנות ה־90, בעקבות אסון המסוקים הקשה. קבוצת נשים מהגליל סירבה לקבל את המציאות כגזירת גורל, והחלה במאבק אזרחי. הן לא היו פוליטיקאיות ולא גנרליות, אלא אימהות מודאגות שאמרו כי אמנם הן לא מבינות בביטחון, אבל הן מבינות היטב את מחיר הדמים. המאבק האזרחי העיקש הביא בסופו של דבר ליציאת צה"ל מלבנון. המחאה ההיא, שזכתה לא פעם לביקורת ממסדית קשה, הוכיחה שקול אזרחי אותנטי מסוגל לשנות מדיניות ולטלטל מקבלי החלטות. התנועה הציבה אלטרנטיבה מוסרית וערכית ששמה את חיי האדם במרכז, במקום שבו נכשלו לעיתים שיקולים ביטחוניים נוקשים.

כיום, כשאנו שוב מוצאים את עצמנו בתוך סחרור של מלחמה מול ארגון הטרור חיזבאללה בלבנון, לצד כמה זירות לחימה נוספות, פתוחות ובלתי מוכרעות, הגעגוע לרוח של "ארבע אימהות" רלוונטי מתמיד. זה אינו געגוע לפשרות ביטחוניות, או למניעת ההכרעה של חיזבאללה המשוקץ, אלא לקול שיזכיר למנהיגים שהחיילים בחזית הם בנים, אחים ואבות, ושתפקידה של המדינה הוא לשמור על עצמה ועליהם. חובתם לשאול אם עושים הכל כדי למנוע את האסון הבא מהרחפן הבא.

לכן, חשוב שנחזיר לשיח הציבורי את הדאגה הכנה לחיי אדם, ברוח אותן אימהות אמיצות שהעזו לומר את האמת שלהן מול כל המערכת. ואם בכך תימנע פגיעה בחייל אחד או באזרח אחד - דיינו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר