הגעגוע ל"ארבע אימהות" חוזר עם הדימום בלבנון

מדי בוקר, בעיניים עצומות ומתוך ערפילי שינה אחרונים, אני מושיטה יד ומדליקה את הרדיו. נרקומנית של חדשות. וכמעט מדי יום באחרונה, החדשות מתחילות עם עוד "הותר לפרסום" שמזעזע את הנשמה בכל פעם מחדש. השמות והפנים, הנעורים שבאו פתע אל סופם.

המציאות הביטחונית המורכבת בלבנון גובה מחיר דמים כבד, כבד מדי, ומעוררת שאלות כואבות על ניהול המערכה ועל שחיקת החיילים בסדיר ובמילואים בשנתיים וחצי של מלחמה בלתי נגמרת. בד בבד, היא מציפה געגועים לרוח המחאה של תנועת "ארבע אימהות". אותן אימהות שהתייצבו בחזית ודרשו לעשות שינוי תפיסתי ולצאת מלבנון, שגבתה אז את חייהם של כ־25 חיילים מדי שנה, מ־1982 ועד היציאה מלבנון בשנת 2000.

מאז מארס 2026, אז החל חיזבאללה להשתמש ברחפני נפץ באופן מאסיבי, נהרגו 11 חיילים ועוד אזרח. לצד זה, חייהם של תושבי הצפון הפכו למרמס. הרחפנים הפכו אותם לבלתי נסבלים. רה"מ בנימין נתניהו התגאה בכך שהוא צפה את זה כבר ב־2016, וצירף קטע וידאו שהוא אומר זאת. ומה עשית, אדוני ראש הממשלה, שמכהן שנים אינספור כראש ממשלה, כדי לטפל בסכנה? כלום ושום דבר. כלאם פאדי. מילים ריקות.

כשמחיר המלחמה בלבנון פוגש את הגעגוע ל"ארבע אימהות" - הימים הופכים לקשים פי כמה. שוב חוזר הניגון, ומחזיר אותנו אל מחוזות מוכרים וכואבים שחשבנו שהשארנו מאחור. גם אם הנסיגה מלבנון בשנת 2000 היתה חפוזה, היא הפסיקה באחת את הדימום. קיווינו שאף חייל לא יצטרך שוב לדשדש בבוץ הלבנוני. כעת, אל מול האש והעשן, קשה לא להביט לאחור בתנועת "ארבע אימהות", ששינתה את השיח הציבורי בישראל.

הן החלו לפעול באמצע שנות ה־90, בעקבות אסון המסוקים הקשה. קבוצת נשים מהגליל סירבה לקבל את המציאות כגזירת גורל, והחלה במאבק אזרחי. הן לא היו פוליטיקאיות ולא גנרליות, אלא אימהות מודאגות שאמרו כי אמנם הן לא מבינות בביטחון, אבל הן מבינות היטב את מחיר הדמים. המאבק האזרחי העיקש הביא בסופו של דבר ליציאת צה"ל מלבנון. המחאה ההיא, שזכתה לא פעם לביקורת ממסדית קשה, הוכיחה שקול אזרחי אותנטי מסוגל לשנות מדיניות ולטלטל מקבלי החלטות. התנועה הציבה אלטרנטיבה מוסרית וערכית ששמה את חיי האדם במרכז, במקום שבו נכשלו לעיתים שיקולים ביטחוניים נוקשים.

כיום, כשאנו שוב מוצאים את עצמנו בתוך סחרור של מלחמה מול ארגון הטרור חיזבאללה בלבנון, לצד כמה זירות לחימה נוספות, פתוחות ובלתי מוכרעות, הגעגוע לרוח של "ארבע אימהות" רלוונטי מתמיד. זה אינו געגוע לפשרות ביטחוניות, או למניעת ההכרעה של חיזבאללה המשוקץ, אלא לקול שיזכיר למנהיגים שהחיילים בחזית הם בנים, אחים ואבות, ושתפקידה של המדינה הוא לשמור על עצמה ועליהם. חובתם לשאול אם עושים הכל כדי למנוע את האסון הבא מהרחפן הבא.

לכן, חשוב שנחזיר לשיח הציבורי את הדאגה הכנה לחיי אדם, ברוח אותן אימהות אמיצות שהעזו לומר את האמת שלהן מול כל המערכת. ואם בכך תימנע פגיעה בחייל אחד או באזרח אחד - דיינו.