בין גולדה לנתניהו: הקרב על הזיכרון של המלחמה

האופוזיציה שואפת לעשות לנתניהו מה שנעשה לגולדה - להפוך ניצחון אסטרטגי במלחמה לתבוסה פוליטית. היא מקווה שהציבור יזכור רק את פתיחת המלחמה, ויתעלם מההצלחה להפוך את הקערה על פיה.

ישראל נמצאת ביתרון דומה לזה שגולדה הורישה לרבין, ויש מקום לתקווה שנתגבר על איראן כמו שהתגברנו על מצרים.

את גולדה הפילו דווקא אחרי שהיא ניצחה בבחירות בסוף דצמבר 1973 (עם ירידה של 5 מנדטים), ואילו את נתניהו מקווים להפיל בבחירות עצמן. את גולדה הפילו מפגינים שרובם השתייכו ליריביה בתנועתה־שלה - "היונים" במפלגת העבודה ובמפ"ם. לטענתם, היא היתה האשמה במחדל 1973, ולא הרמטכ"ל וראש אמ"ן כמו שקבעה ועדת אגרנט.

הם דחו את קביעת הוועדה שהיא היתה אחראית "מיניסטריאלית" בלבד לכישלון, אך לא אשמה בו. לעומתם, תומכי נתניהו דבקו בו ברובם הגדול, גם מול הפגנות רחבות ולעיתים אלימות, וגם מול אופוזיציה מכשילה בזמן מלחמה. לכן הם מכונים בבוז "ביביסטים", קרי: אזרחים נטולי שיפוט, והאזרחים הנאורים־כביכול מקווים להביסם בבחירות.גם מפגיני 1974, כמו מפגיני קפלן, התקשו להבחין בפריצת הדרך האסטרטגית של ישראל. היה נדמה אז שסאדאת, קרטל הנפט ואירופה העוינת עומדים להכניע את ישראל.

כשהמציאות השתנתה

שלוש שנים אחר כך המציאות השתנתה, אבל עדיין כמעט איש לא זקף לזכות גולדה את אילוצה של מצרים לחתום על שלום נפרד ולהיפרד מחלום האימפריה הפאן־ערבית של נאצר. רבין ופרס החליפו אותה ואת משה דיין ב־1974, ללא בחירות, והפסידו לבגין בבחירות 1977. "היונים" השתלטו על מפלגת העבודה. כשסאדאת בא לירושלים, כמעט איש לא הבין שזו תוצאה מניצחון 1973, בהנהגת גולדה, ומהתעקשות ממשלתה וממשלות רבין ובגין על הדרישה שמצרים תתפרק מחלומה האימפריאלי. ההצלחה לאלץ אותה לנטוש את "שאלת פלסטין", שהיתה הסולם המצרי כדי להיות למעצמה שלטת במזרח התיכון, היתה תוצאה מעט מאוחרת מניצחון 1973.

"היונים" של אז, מתנועת העבודה, חולקים עם האופוזיציה הנוכחית אותה תפיסת עולם מדינית: הכל מתחיל ונגמר בפלסטינים ובעניינם הלא פתור, לכאורה. אילו רק היתה גולדה נענית ל"הצעות השלום" של הערבים, כביכול, היו נמנעות אבידות 1973. ההצעות ההן לא היו הצעות שלום, אלא הצעות לחיסול ישראל במדורג, אבל לעזאזל העובדות.

באותו אופן, אילו רק נתניהו לא היה עושה "הפרד ומשול" בין פת"ח לבין חמאס, ואילו היה מחזיר את אבו מאזן לרצועה, היתה נמנעת זוועת 7 באוקטובר. זו טענה מופרכת - לא ישראל הפרידה בין עזה לרמאללה ולא היא השליכה את תומכי פת"ח מגגות הרצועה ב־2007. לכן חייבים "לתגבר" אותה בטענות שפלות כמו "מימון חמאס". לא חשוב שהעברות הכסף הקטאריות היו תוצאה מהפילוג הפלסטיני שהתרחש לפני חזרת נתניהו לשלטון, ושהן התמידו כשהאופוזיציה הנוכחית היתה בשלטון; ולא חשוב שהחלופה לכסף הקטארי היתה פלישה וכיבוש עקוב מדם של הרצועה, כדי להחזיר לשם את אבו מאזן - פעולה שכמעט איש בציבור, ובהנהגותיו היריבות, לא העלה על דעתו.

טענות האופוזיציה הידרדרו לשפל ההאשמה של הנהגת ישראל בבגידה תוך כדי המלחמה. בניגוד למצב ב־1973, הפעם יכריעו האזרחים בבחירות. עליהם לראות שוועדת אגרנט צדקה עקרונית - אשמת מפקדי הצבא המודיעין דאז נבדלה מאחריות הממשלה.

חוסר הבחנה בין אשמה לאחריות פוטר בצורה מזיקה את מפקדי הצבא והשב"כ או מטשטש את אשמתם בקריסה התפקודית בליל 7 באוקטובר ובאותו יום בלהות, בעצימת העין של המודיעין ובכישלון בבניית הכוח ובהפעלתו. אלה לא כישלונות של ראש ממשלה, למרות העובדה שנתניהו נושא באחריות להם ולמינוי האשמים בהם. מרבית הישראלים מבינים את זה.