בין תורת סיני לתורת הטיקטוק

ההתחזקות הדתית בישראל אינה מובילה תמיד לערכים של אחריות ואהבת אדם • בין רבני אינסטנט, קיצוניות ולאומנות, התורה מאבדת את פניה המאירות

עימות בין צעירי נוער הגבעות לבין כוחות הביטחון. אתגר מסוג אחר (ארכיון), צילום: צילום: טל כהן

התורה, שאת קבלתה חגגנו זה עתה, נקראת בפי חז"ל "סם חיים". אבל מבט במציאות הישראלית מגלה שהיא הופכת להיות סם של אלימות ומוות. של ניצול האחר ובריחה מאחריות. ראשי ישיבות ורבני טיקטוק מובילים קבוצות גדולות של מאמינים בדרך שרחוקה מדרכה של תורה ת"ק פרסה. חג מתן תורה והימים הללו הם הזדמנות לכייל מחדש את המצפן הערכי שלנו, ולכוון את המבקשים לקבל את התורה למקומות טובים יותר, מתוך אחריות למדינה שיהודיותה צריכה להיות מגדלור ערכי לעולם.

הנתונים ההולכים ומצטברים מלמדים שהצעירים בישראל, והישראלים בכללם, רוצים יותר יהדות. למשל, מדד JPPI לחברה הישראלית מצא ש־35% מהצעירים אומרים שאמונתם באלוהים התחזקה בעקבות המלחמה, 33% מציינים שהם מקיימים יותר מנהגים יהודיים, 38% מתפללים יותר ו־27% קוראים יותר בתנ"ך. אצל צעירים מסורתיים ודתיים השיעורים גבוהים עוד יותר.

הממצאים האלו מצטרפים לשורה ארוכה של נתונים חברתיים ודמוגרפיים. ישראל היתה ועודנה מדינה מערבית וחילונית, אבל הפנייה לכיוון הדתי של ישראלים רבים מורגשת בכל: סמלים, טקסים ושפה יהודית־מסורתית הופכים לחלק טבעי ומקובל יותר בזהות של ישראלים רבים.

אבל איזו יהדות "צורכים" החילונים והמסורתיים ה"מתחזקים" הללו? גלילה ב"פיד יהדות" של הטיקטוק הישראלי מעלה מסקנות מדכדכות. השפה של רבים מה"מטיפים" הרבניים, שחולשים על קהל מאמינים־עוקבים גדול וזוכים למיליוני צפיות, היא במקרים רבים אלימה ובוטה. לצד האדרת קיום המצוות ברבים מהסרטונים הללו, אפשר למצוא שלילת האחר, החילוני ובוודאי זה שאינו יהודי, ופה ושם גם קריאה משתמעת לאלימות נגד מי שלא "מיישר קו" עם ה"תיאולוגיה" הדתית הזו.

שלטים לזכרו של ימנו בנימין זלקה ז"ל במקום הרצח, צילום: גדעון מרקוביץ

התוצאה הקיצונית מאוד, שממחישה את העיוות שיש בתורה הזו, היא התמונות הקשות מזירת הרצח של ימנו בנימין זלקה. בסרטונים מזירת הרצח רואים את חבורת הנערים צמאי הדם, כשציציות מתנפנפות מחולצותיהם, מכים ולבסוף גם רוצחים את זלקה בדם קר. תוצאה קשה נוספת, שגם היא תופעה שהולכת ומתרחבת, היא פגיעה אלימה בבתי עסק שפועלים בשבת.

תמונות קשות ומוכרות

אתגר מסוג אחר מציבים לשמה של התורה הטרוריסטים היהודים ביו"ש. התמונות הקשות מוכרות: "נערי גבעות" עם כיפות גדולות וגוזמבות - פאות עבותות, מבצעים לינץ' בפלסטינים או מבצעים "תג מחיר" בכפריהם, כשהם משאירים אחריהם שובל של עשן והרס. גם כאן - תערובת מסוכנת של תורת שקר ולאומנות גזענית, כזו שנרקחת על ידי הצעירים, אבל יונקת גם מרבניהם, מובילה לתוצאות הרות־אסון שרחוקות מתורת סיני וצוויה.

ולבסוף, תורתם המסולפת של רבים מהחרדים. תורה שדַבָּריה הם "גדולי הדור", אבל כל מי ששומע אותה בלב יהודי - תצילנה שתי אוזניו. זו שהאיסור של "לא תעמוד על דם רעך" נמחק ממנה, ומאפשר לרבים מאוד להמשיך את חייהם כשאחיהם כורעים תחת נטל המלחמה וההקרבה ומגינים עליהם. שמנתבת דורות של צעירים וקהילה עצומה בהיקפה לברוח מכל אחריות לכלל ומנשיאה בעולה. כזו ש"לשם שמיים" מלמדת להתייחס אל מדינת ישראל, במקרים רבים, כפריץ שמותר ואפילו מצווה לגנוב ממנו ולרמות אותו.

לב המורשת הלאומית

תורת סיני היא לב המורשת הלאומית שלנו. שבעים פנים יש לתורה שקיבלנו מסיני. תפקידו של כל דור הוא לפרש אותה ולהתאים אותה לזמנו ולמקומו. הדור שלנו זכה במשימה ובאחריות היסטוריות. היהדות, המתבטאת גם בתורה, היא כבר לא רק עניינם הפרטי של המאמין או של הקהילה בגטו - היא בסיס ערכי מרכזי לריבונות היהודית המתחדשת בארץ ישראל. משכך, חובה עלינו לגלות בה את פניה המאירות והערכיות, שמושתתות על הציווי "ואהבת לרעך כמוך" גם אם האחר לא שותף לערכינו או לא בן עמנו, ולא להפוך אותה חלילה לסם מוות.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר