פעם כדי להיענש אדם היה צריך להיות אשם. היום בישראל מספיק להיות חשוד. די בשמועות, בתלונה, בקיום חקירה, בהדלפה או בכותרת ראשית כדי להפוך אדם לאשם. עוד לפני שהוחלט על הגשת כתב אישום, לפני שנשמעו עדים והוצגו ראיות, לפני הכרעת דין - החיים מתפרקים, הקריירה נהרסת והמוניטין נמחק.
חזקת החפות, שהיתה מעקרונות היסוד של חברה ליברלית, נעלמה מן המרחב הציבורי. במקום בירור זהיר ועובדתי, מתבססת תרבות של תגובה מיידית שבה עצם החשד נתפס כהוכחה.
זו לא רק בעיה משפטית, אלא זה גם שינוי תרבותי עמוק. הציבור רעב לדם ואינו ממתין להכרעת הדין, והאמת היא שהיא כלל אינה מעניינת אותו. הכותרת הראשונית היא האירוע האמיתי. תנו לנעוץ שיניים, לצקצק בשפתיים, להעלות פוסט מתלהם שיביא לייקים, להשפיל ולבזות. הזיכוי המאוחר, אם יגיע, יידחק לשוליים. אין בו כיף. אדם יכול להיגמר ולהיטחן עד דק גם אם מעולם לא הוגשה נגדו תלונה, לא הוחלט על כתב אישום, וממילא לא הורשע בדבר.
לתקשורת יש בכך תפקיד מרכזי. חקירות פליליות הפכו למופע ציבורי של הדלפות, "גורמים בכירים" ו"מקורות המעורים בפרטים". כך נוצרת אווירת אשמה עוד לפני שהוגש כתב אישום, ולפני שהוצגה ולו ראיה אחת בבית המשפט. הבירור כבר מתקיים באולפנים, פסק הדין מוכרע בראיונות עם הקורבנות, וגזר הדין נחרץ על המסך בסיוע ארגונים שרק רוצים שתהיה כאן חברה ראויה.
הרשתות החברתיות החריפו את התופעה. ברשת אין הליך ראייתי, אין ספק סביר ואין חקירה נגדית. יש זעם, שיימינג ואלגוריתם שמתגמל קיצוניות וודאות מוחלטת. מי שממהר להרשיע נתפס כמוסרי, ומי שמבקש להמתין לעובדות מוצג כמי שמגן על עבריינים. ברגע שמתפתח גל ציבורי ברשת כמעט בלתי אפשרי לעצור אותו, וגם כשמתברר שהעובדות מורכבות יותר - הנזק כבר נעשה.
מוסדות ציבוריים, תאגידים עסקיים, עולם התרבות - כולם ממהרים להרחיק, להשעות, לפטר, לבטל הופעות ולהתנער מחשודים עוד לפני שהוכחה אשמה. לא מפני שהם יודעים את האמת, אלא מפני שהם חוששים מהסערה הציבורית. בעידן של לינץ' דיגיטלי קל יותר להקריב אדם אחד מאשר להתמודד עם מתקפה תקשורתית.
הדבר חמור במיוחד משום שלא מעט הליכים בישראל הסתיימו בזיכוי או בקריסת תיקים. אלא שהזיכוי בדרך כלל מגיע מאוחר מדי. את הכותרות כולם זוכרים, את ההבהרה המאוחרת כמעט איש כבר אינו קורא. במקביל, אמון הציבור במערכת המשפט נשחק, משום שחלקים גדלים בציבור חשים שההליך המשפטי מושפע מלחצים תקשורתיים ופוליטיים.
אך חזקת החפות לא נועדה כדי להגן רק על נאשמים - היא נועדה גם כדי להגן על החברה מפני עצמה. היא מבוססת על אמת פשוטה: בני אדם טועים. חוקרים טועים, עיתונאים טועים, שופטים טועים, וגם ההמון טועה. פעם היה נהוג בישראל עקרון הסוביודיצה (Sub Judice), שאסר דיונים תקשורתיים בעניינים שהיו תלויים בבירור משפטי.
בעידן הרשתות החברתיות, ההדלפות והמרדף אחר רייטינג העיקרון הזה נעלם לחלוטין, מי בכלל זוכר אותו, והגיע הזמן להחזיר אותו ולקבוע עונשים על המפירים אותו. בניגוד למה שמקובל לחשוב, בתי המשפט בישראל משתמשים מעט מדי בצווי איסור פרסום.
בעידן של הדלפות פליליות, משפטי טלוויזיה ולינצ'ים דיגיטליים, צו איסור פרסום אינו איום על הדמוקרטיה, אלא אחת מההגנות האחרונות עליה. הציבור לא חייב לדעת כל חשד, כל רכילות חקירתית וכל הדלפה מגמתית בזמן אמת. כל אדם זכאי שחייו לא ייהרסו לפני שהורשע. זה חשוב יותר מהרייטינג של אולפן החדשות ומהתיאבון הציבורי לסקנדלים.
מדינה שמפקירה את אזרחיה למשפט שדה תקשורתי לא מגינה על חופש הביטוי - היא פשוט מחליפה את שלטון החוק בשלטון ההמון.
ד"ר קותי שוהם הוא מרצה לפילוסופיה פוליטית ולמחשבה מדינית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו