מדינת ישראל ניצבת כיום באחד הצמתים ההיסטוריים המכריעים ביותר מאז הקמתה. שלוש השנים האחרונות, שתחילתן בקרע חברתי עמוק סביב הרפורמה המשפטית וסופן במלחמת "תקומה" עקובה מדם, הוכיחו מעל לכל ספק: המודל הפוליטי של ממשלות צרות הגיע לסוף דרכו. אם חפצי חיים אנחנו, ואם ברצוננו להבטיח את עתידנו כחברה מלוכדת וכמדינה ריבונית, הממשלה הבאה שתוקם במדינת ישראל חייבת להיות ממשלה רחבה - כזו שנשענת על המרכז הציוני הגדול, ולא על קצוות מגזריים המחזיקים את הרוב כבן ערובה.
הניסיון הפוליטי של השנים האחרונות היה מעבדה כואבת ומתסכלת עבור האזרח הישראלי. תחילה קיבלנו את ממשלת בנט־לפיד שנקראה "ממשלת השינוי". על אף הכוונות הטובות והניסיון לייצר פוליטיקה של הסכמות מימין ומשמאל, היא נשענה על קצה דק של מפלגת רע"מ. התוצאה היתה ממשלה שהתקשתה לפעול מול לחצים לאומיים ובעיות ביטחוניות, ושחלקים נרחבים בציבור חשו כי היא חסרה לגיטימציה ציונית בסיסית.
לאחר מכן הגיעה "ממשלת הימין על מלא". כאן קיבלנו את הצד השני של המטבע: ממשלה הומוגנית כביכול, אך כזו שנשענת באופן מוחלט על המפלגות החרדיות. בממשלה כזו האינטרס המגזרי גבר על האינטרס הלאומי, והתוצאה היתה שיתוק מערכתי בנושאים הבוערים ביותר, ובמיוחד בנושא הבוער ביותר כרגע, זה שמהווה פצע פתוח בלב החברה הישראלית - הוא חוק הגיוס. אירועי 7 באוקטובר המטלטלים שינו את המשוואה לתמיד. הנטל על הציבור המשרת - בסדיר ובמילואים - הפך בלתי נסבל. לא מדובר עוד בוויכוח אידיאולוגי ותיאורטי, אלא בצורך מבצעי קיומי.
מדינת ישראל זקוקה לעוד חטיבות, לעוד לוחמים ולחלוקה הוגנת של הנטל.
ממשלה צרה, בין שהיא נשענת על החרדים ובין שהיא חוששת מהם באופוזיציה, לעולם לא תצליח להעביר חוק גיוס אמיתי, כזה שמשנה מציאות.
רק ממשלה רחבה, שבה המפלגות המגזריות אינן לשון המאזניים ואינן מחזיקות בזכות וטו, תוכל להוביל מהלך היסטורי של שילוב החרדים בצה"ל ובשירות הלאומי ולהתמודד עם האתגרים הביטחוניים.
בממשלה רחבה הכוח עובר מהקצוות אל המרכז - אל אלו שנושאים בנטל, שמשרתים ושמשלמים מיסים. זהו המפתח היחיד לפתרון שיבטיח את שרידותו של צבא העם החשוב כל כך.
אך מעבר לחוק הגיוס, ישראל זקוקה לממשלה רחבה כדי לאחות את הקרעים. המלחמה הוכיחה פעם נוספת כי הלוחמים בחזית יודעים להילחם שכם אל שכם, ללא קשר לשיוך פוליטי. הטרגדיה היא שהפוליטיקה שלנו נשארה מאחור, תקועה במנגנונים של שיסוי וקיטוב. ממשלה צרה, מטבעה, מחויבת לבייס שלה וחייבת לייצר אויבים מבית כדי לשמר את הלכידות הפנימית שלה. ממשלה רחבה, לעומת זאת, מחייבת פשרות ומייצרת מרחב של הסכמות לאומיות שמרגיע את השטח ומשדר לאויבינו מבחוץ: אנחנו אולי מתווכחים, אבל אנחנו עם אחד, מאוחד וחזק.
הגיעה השעה להגיד "די" לממשלות צרות ולסחיטה המגזרית שמעכבת רפורמות כלכליות, חברתיות וביטחוניות. הציבור הישראלי הרחב עייף ומותש לחלוטין ממלחמות יהודים בתוך הכנסת, בזמן שיש מלחמה קיומית בגבולות. הממשלה הבאה צריכה להיות ממשלה של 80 חברי כנסת לפחות, שתייצג את הרוב הציוני השפוי. ממשלה כזו תוכל להעביר חוק גיוס שוויוני, לאמץ תוכנית כלכלית שתשקם את נזקי המלחמה, והכי חשוב - תשיב לאזרחי המדינה את התחושה שיש מי שדואג לאינטרס הכללי, ולא רק לכיס המגזרי.
התקומה האמיתית שלנו אחרי 7 באוקטובר תלויה ביכולת לבנות פוליטיקה של "ביחד" - לא כסיסמה, אלא כמבנה קואליציוני יציב.
הגיע הזמן לממשלה גדולה, וזהו התנאי היחיד להמשך קיומנו כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית חזקה.
ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ולפוליטיקה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו