האם לטראמפ נמאס? ולאן מועדות פניו?

כבר שנים רבות שלא ידענו - בישראל, במזרח התיכון ולמעשה בעולם כולו - מצב שבו הרבה כל כך תלוי ברצונו ובהחלטותיו של אדם אחד, הנשיא דונלד טראמפ.

העוצמה שצבר טראמפ בידיו, ובוודאי שבתוככי המערכת האמריקנית - זו הפוליטית, המדינית וכמובן הצבאית - היא חסרת תקדים ומאפשרת לו לקבל החלטות מרחיקות לכת שנשיאים מעטים לפניו העזו לקבל בלא שמישהו מתוככי הממשל יעז לקרוא עליהם תיגר או להטיל ספק בשיקוליהם. החלטתו של טראמפ לצאת למלחמה באיראן, ועוד קודם לכן לתקוף בוונצואלה, הן הוכחה לכך.

וכגודל המשא המוטל על כתפיו של טראמפ - כך גם הקושי לחזות את מהלכיו. ולנו בישראל לא נותר אלא להמתין מדי יום לשעות אחר הצהריים המוקדמות אצלנו, שעות הבוקר בוושינגטון, אז מתעורר הנשיא טראמפ משנתו ופוצח במסע של ציוצים המלמדים על מצב הרוח שלו ועל כוונותיו, נכון לשעת הציוץ.

בהחלטה היסטורית שהפתיעה רבים יצא טראמפ למלחמה באיראן, אבל באותה נחישות ותקיפות שבה פתח במלחמה הוא החליט לאחר חודש לסיים אותה בטרם עת ולנסות להשיג בדרכים מדיניות את שלא עלה בידו להשיג במהלך הקרבות.

עם ההכרזה על הפסקת האש החל טראמפ לנהל משא ומתן עקר עם האיראנים שאינו מוביל לשום מקום. הפערים בעמדות שני הצדדים הינם בלתי ניתנים לגישור אלא אם כן יניף אחד הצדדים דגל לבן, וככל הנראה לא תהיה זו איראן. ובכלל, בטהרן גברה ידו של המחנה הקיצוני וזה אינו מוכן כידוע לשקול שום פשרה.

אחרי הכל, מבחינתם של האיראנים טראמפ הוא שמצמץ ראשון משהחליט להפסיק את האש ובכך גילה חולשה, ואם כך הם פני הדברים הרי שכל שעליהם לעשות הוא לשרוד בכל מחיר, לעמוד על שלהם ולא לוותר, ובסופו של יום טראמפ הנתון בלחץ מבית ומחוץ לסיים את המלחמה הוא שייכנע.

אלא שבשבוע האחרון החריף טראמפ את ציוציו וגם את איומיו על איראן באופן העשוי ללמד על כך שהשתכנע שהאיראנים עובדים עליו ושהמשא ומתן שהוא מנהל למולם הוא חסר תועלת. מציוציו של טראמפ עולה כי הוא הולך ומאבד את סבלנותו, ואחרי הכל אורך רוח וסבלנות מעולם לא היו תכונות שאפיינו אותו. אלא שבה בעת הוא עצמו או שלוחיו ממשיכים לנהל משא ומתן קדחתני עם האיראנים באמצעות שלל מתווכים ובראשם פקיסטן.

מכאן מתעוררת השאלה הגדולה לאן מועדות פניו של טראמפ נוכח העובדה שאיראן איננה מתכוונת לזוז כהוא־זה מעמדותיה.

אפשרות אחת הניצבת בפניו היא להמשיך במצב הנוכחי של לא שלום ולא הסכם אבל גם לא מלחמה. מתוך תקווה כי הידוק טבעת החנק על איראן יוביל להיחלשותו של המשטר השולט בה. הבעיה היא שאיראן משחקת על זמן, משקיעה את כל מאמציה בניסיון לשרוד עד יעבור זעם וטראמפ יסיים את הקדנציה שלו. איראן יכולה גם להסלים את מתקפותיה על מדינות המפרץ, מתקפות שאינן זוכות לשום תגובה מצידה של ארצות הברית.

האפשרות האחרת היא חזרה למלחמה עצימה כפי שטראמפ חוזר ומאיים. אחרי הכל, בניין הכוח הצבאי האמריקני באזור נמשך כל העת, דבר המלמד על רצון לשמר את האופציה הצבאית ולא לוותר עליה. ובכלל לא מן הנמנע כי התנודתיות בציוציו של טראמפ אינה אלא ניסיון להוליך שולל את האיראנים באשר לכוונותיו האמיתיות.

ולבסוף, האפשרות השלישית והגרועה מכל בעבורה של ישראל היא שלטראמפ נמאס והוא החליט לנתק מגע מהמלחמה ומהמפרץ הפרסי, ותחת חידוש הלחימה הוא יבקש לחתום על הסכם בכל מחיר עם האיראנים במעין הנפת דגל לבן וכניעה לאיראן ולדרישותיה.

טראמפ כבר הוכיח בעבר שהוא יכול להפתיע ולעשות את הדבר הנכון, וכל שנותר לקוות הוא כי כך יעשה גם הפעם.