הסנקציות פוליטיות, נא להתנהל בהתאם

ב־11 במאי 2026, 27 שרי החוץ של האיחוד האירופי נקטו צעד חסר תקדים, כשהציבו אזרחים ישראלים וארגוני התיישבות על אותו ציר סנקציות שעליו נמצאים בכירי הטרור של חמאס.

רה"מ נתניהו גינה את הסימטריה המוסרית המעוותת הזו, ובצדק. אך הבעיה החמורה והדחופה ביותר אינה רק הצהרתית, אלא גם משפטית, וישראל נכשלה עד כה בתקיפת הסנקציות בנקודה הפגיעה ביותר.

חשוב להבין כי שני המשטרים - מדינת ישראל וחמאס - אינם בני־השוואה מבחינה חוקית: בעוד בכירי חמאס רשומים תחת מסגרת המלחמה בטרור, המעוגנת בהחלטות האו"ם ודורשת לרוב החלטה שיפוטית קודמת, אזרחי ישראל רשומים תחת "משטר סנקציות זכויות האדם הגלובלי" - כלי פוליטי גמיש וכפוף לחלוטין למדיניות החוץ האירופית. מנגנון זה אינו דורש פסיקה של בית משפט, אלא נשען על הררי ניירת הכוללים דוחות של ארגונים לא־ממשלתיים, מזכרים של שירות החוץ האירופי ומברקים דיפלומטיים.

במקרה הישראלי, האיחוד בחר להשתמש בדרג הנמוך ביותר של המנגנון, המיועד להפרות "נרחבות או שיטתיות", רף שנמצא הרחק מתחת לסעיפי הג'נוסייד והעינויים שהמשטר מתיימר לעצור. כך נוצר מצב אבסורדי, שבו בעלת ברית דמוקרטית וחברה ב־OECD זוכה להגנה פרוצדורלית פחותה מזו שניתנת לטרוריסטים מדופלמים.

המחדל הישראלי זועק לשמיים: מאז הרשימה הראשונה של יעדים לסנקציות, באפריל 2024, לא הוגשה ולו תביעת ביטול אחת לבית הדין הכללי של האיחוד האירופי על ידי מי מהנפגעים. זאת, למרות פסיקת קאדי 2 (Kadi II) המפורסמת, שקבעה כי נטל ההוכחה מוטל על הרשות המטילה, וכי עליה להציג בסיס עובדתי מוצק לכל טענה ספציפית.

חבילת הסנקציות ממאי 2026 משנה את המשוואה מיסודה, שכן לראשונה המועצה מתמקדת בארגונים בעלי אישיות משפטית, תקציבים וקשרים בנקאיים שהקפאת נכסים אירופית עלולה לשתקם. ארגונים כמו "אמנה" ו"רגבים" מחזיקים ביכולת המוסדית והתקציבית לנהל ליטיגציה מורכבת, ועליהם לנצל זאת בסיוע מדינתי.

שלושה מהלכים משולבים צריכים להתבצע כעת: תחילה, יש להגיש תביעות ביטול מתואמות בלוקסמבורג בתוך חודשיים, תוך מסגור התיקים כ"מבחן מאמץ" למשטר הסנקציות כולו. ביטול שיפוטי אחד בודד יחשוף את השבריריות הראייתית של המפעל הזה.

במקביל, יש לעודד עתירות בבתי משפט לאומיים באירופה שבהן גופים ישראליים מתמודדים עם אכיפה בנקאית, שכן סעיף 267 לאמנת התפקוד של האיחוד מאפשר לערער על תקפות התקנות בהליכים אלו.

לבסוף, נדרש קמפיין דיפלומטי אגרסיבי המכוון למדינות החברות המחזיקות בכוח הווטו, שכן המנגנון הוא בין־ממשלתי ופוליטי ביסודו - וכך גם הדרך לפירוקו.

כמו כן, על הממשלה להפעיל ארגז כלים של "סנקציות נגד", שיבהירו כי הכלים של האיחוד אינם נגזרת של החוק, אלא נשק פוליטי העטוף בכסות משפטית. זה הזמן להורות על סגירת הקונסוליות הבלתי חוקיות המשרתות את הרשות הפלסטינית בירושלים, להטיל מיסוי כבד וסנקציות על ארגוני חברה אזרחית שממומנים על ידי האיחוד האירופי ושפועלים נגד המדינה, ולאסור פרויקטים אירופיים ביהודה ושומרון המבוצעים ללא אישור ישראלי. צעדים נוספים, כגון ביטול אשרות השהייה של פקידים אירופאים וקמפיין דיפלומטי אגרסיבי מול המדינות החברות, הם הכרחיים כדי לפרק את המנגנון הזה מיסודו.

ישראל יכולה להמשיך להסתפק בגינויים רפים בהודעות לעיתונות, אך יכולה להתעורר ולפעול בכל הכלים העומדים לרשותה. ברור כי רק התגובה הנחושה היא זו שתכריע את המערכה.

עו"ד שרה שיאלום היא חוקרת משפט בינלאומי בפורום קהלת וחברה בלשכת עורכי הדין של פריז