"רצח עם" במקום "רצח ישו": מה לומדים עלינו ילדי אירופה?

אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ביקשה לבנות את עצמה מחדש לא רק מבחינה פוליטית וכלכלית, אלא גם מבחינה מוסרית.

השואה נתפסה כאזהרה היסטורית וככישלון ערכי עמוק של היבשת כולה. במשך עשורים ניסו להפיק את לקחי העבר, לעצב יחס שונה כלפי היהודים ולמנוע את חזרתן של תפיסות שהובילו לאחת התקופות האפלות בתולדות האנושות. אולם עם השנים, בעיקר משנות ה־70 ואילך, החל כרסום איטי בתפיסות אלו.

בתחילה היה מדובר בתופעות שוליות, שלא באו לידי ביטוי במערכות הרשמיות, אך מתחת לפני השטח מתרחשת בשנים האחרונות תמורה שקטה ומטרידה, לא רק בזירה הפוליטית או ברחוב, אלא דווקא בכיתות הלימוד ובמערכות החינוך. השאלה אינה רק מה חושבים כיום באירופה על ישראל, אלא מה ילמד הדור הבא לחשוב עליה.

המערכת החינוכית אינה רק מקום להעברת ידע. היא מעצבת תודעה, זיכרון היסטורי ותפיסות מוסריות. ילד הלומד היום בבית ספר יהיה בעוד שניים או שלושה עשורים עיתונאי, חבר פרלמנט, שופט או מקבל החלטות.

לכן השאלה מה מלמדים אותו כיום על יהודים, על ישראל ועל ההיסטוריה היהודית אינה שאלה שולית, אלא שאלה אסטרטגית מן המעלה הראשונה. כיום ניתן לזהות חדירה הולכת וגוברת של נרטיב חד־צדדי אל תוך ספרי הלימוד, מערכי ההוראה והשיח החינוכי.

המאבק על דמותה של ישראל באירופה מתנהל גם בשיעור ההיסטוריה. וכאשר הנרטיב נקבע בכיתה, הוא הופך לאמת בעיני הדור הבא. באופן מדאיג במיוחד, יש מקרים שבהם אירועי השואה בכלל ורצח היהודים בפרט עוברים טשטוש ונרמול.

במקביל, הסובלנות כלפי היהודים והדת היהודית מתחלפת לעיתים בשיח המדגיש כביכול את האלימות הטמונה בהם, תוך יצירת רצף מעוות הנע מ"רצח ישו" ועד המלחמה בעזה. מושגים טעונים כמו "רצח עם" בהקשר הישראלי מחלחלים אל תוך השיח הציבורי, ולעיתים אף מוצגים כעובדה מוסכמת ולא כעמדה פוליטית או אידיאולוגית הנתונה לוויכוח.

מאז 7 באוקטובר התהליך הזה מואץ. הנרטיב הפלסטיני אינו נשאר עוד בגבולות הפוליטיקה או ההפגנות, אלא מחלחל גם למערכות החינוך, לאיגודי המורים ולשיח התרבותי הרחב. הסכנה אינה רק ביצירת יחס עוין כלפי מדינת ישראל, אלא בטשטוש הגבול בין ביקורת פוליטית לבין יחס שלילי כלפי יהודים החיים במדינות אירופה.

ההיסטוריה מלמדת כי שינויי עומק בתודעה אינם מתרחשים ביום אחד. הם נבנים בהדרגה, דרך מילים, מושגים ותכנים הנלמדים בגיל צעיר. ולכן השאלה החשובה אינה רק כיצד ישראל מגיבה למשבר ההסברתי הנוכחי, אלא כיצד היא מתמודדת עם עיצוב התודעה של הדור הבא באירופה.

הזמן אוזל. בעוד 20 שנה הילדים היושבים כיום בכיתות הלימוד יהיו אלה שיעצבו את דעת הקהל, את המדיניות ואת היחס ליהודים ולישראל. השאלה אינה רק מה אירופה מלמדת עלינו, אלא אם ישראל מבינה שהמאבק על העתיד מתחיל כבר עכשיו, בתוך הכיתה.

פרופ' אריאל פלדשטיין הוא היסטוריון בחוג ללימודי ארץ ישראל ולארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל