הדמוקרטיה על הכף: תפקיד הימין בשמירה על המדינה

על הימין מוטל כיום להיאבק על הדמוקרטיה הישראלית, ולמעשה על מוסד המדינה עצמו.

במרכז המאבק - הגנה על כפיפות הכוחות החמושים לציבור באמצעות נציגיו. המדינה היא־היא מונופול על השימוש הלגיטימי בכוח, כקביעתו המופתית של מקס ובר. לכן, כשמערכת המשפט מפוררת את המונופול ומטפחת צבאות, משטרות, משטרות חשאיות וארגוני ביון "עצמאיים" משליטת הממשלה והכנסת, היא מפוררת את המדינה עצמה.

אבל הימין הישראלי מופקד על המאבק להצלתנו מאנרכיה כשהוא סובל ממורשת "אלטלנה" ומחששו של בגין מעוצמת המדינה. ביוזמת בגין ובחסותו לאהרן ברק הוחלשו שתי הרשויות הנבחרות והתנפחה הרשות השופטת לכדי מכשלה למונופול על השימוש בכוח בידי נציגי הריבון, קרי: נבחרי העם. מורשת בגין היא אפוא מקור לסכנה לא רק למשטר הדמוקרטי, אלא גם לתפקודיה היסודיים של המדינה עצמה.

המרכז־שמאל, בראשות מנהיג תנועת העבודה בן־גוריון, ייסד את הממלכתיות סביב מונופול של נבחרי הציבור על השימוש הלגיטימי בכוח, מול אתגרים מימין ומשמאל. אבל המרכז־שמאל איבד את יכולתו להיבחר ולשלוט בשם הציבור בארגונים החמושים. לכן הוא השתלט עליהם באמצעות משפטנים, קצינים ופקידים, ועכשיו ההשתלטות עלולה לפורר אותם, מפני ששופטים לא יוכלו לנהל אותם. ואילו המרכז־ימין כושל בשמירה על השליטה המונופולית של נציגי הציבור בארגונים החמושים, בין היתר מפאת השפעתה של מורשת "אלטלנה".

נקודות השפל באובדן המונופול היו המגבלות החמורות של בג"ץ על המלחמה בטרור משלהי שנות ה־80 ועד 2023; המרד של ראש המוסד דגן והרמטכ"ל אשכנזי נגד רצון רה"מ נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק ליצור איום אמין נגד איראן; המרד של שב"כ וצה"ל נגד הממשלה למול ההסתה של אותו ברק ואחרים לסרבנות בראשית 2023; והמרד של ראש שב"כ בר בליל 7 באוקטובר ומניעיו מעוררי החשד במידור נתניהו.

זה הרקע להשתלטות בג"ץ על מינויים בשב"כ, במוסד ובמשטרה ולהדלפות מהצבא ומשב"כ במהלך המלחמה. אם אנחנו חפצי חיים, יש לתקן את ההפקרות הזאת, והאחריות לתיקון מוטלת על המרכז־ימין.

אבל לתכלית זו עליו להשתחרר מהמורשת הקורבנית של אוניית הנשק "אלטלנה". למרות ההרג המדאיב של אנשי אצ"ל (אך גם של חיילי צה"ל), הטבעתה ב־1948 הניחה יסוד למונופול הריבון על השימוש בכוח. שכן אצ"ל הצטרף לצה"ל ב־1948 וכפף עצמו למרוּת הפיקוד העליון, אך כמעט מייד הפר משמעת וסירב למסור לפיקוד את כל הנשק מ"אלטלנה". התאפקות בגין אחרי ההטבעה ראויה לשבח, אבל החינוך של הימין על מורשת חוסר המשמעת של "אלטלנה" מתנקם בו כיום כשהוא מאותגר משמאל באותו אתגר.

כנגד ההיגיון הזה רווחת בתקשורת הימין גרסה מתחרה: לשב"כ יש דנ"א של רדיפת הימין ודיכויו, מימי "הסזון", דרך טיבוע "אלטלנה", דיכוי ההפגנות נגד אוסלו וה"התנתקות" והפעלת הפרובוקטור רביב. הגיוני, אבל לא נכון. שב"כ אכן היה כלי פוליטי בהנהגת בן־גוריון, נגד הימין, השמאל ומפלגות הקואליציה, ואף נגד אישים במפא"י. זו מחלת ילדות מסוכנת של הממלכתיות הבן־גוריונית, שהגיעה עד עימות בין איסר הראל, הממונה על שב"כ והמוסד, לבין בן־גוריון עצמו (1963).

אבל ממחצית שנות ה־60 נרפא בהדרגה שב"כ ממחלות ילדות אלה, וכך, אחרי המהפך ב־1977, שירת בנאמנות את ממשלות הליכוד ושמר על מפעל ההתנחלויות העצום שלהן בשומרון וביהודה. פרשת קו 300 ב־1984, למשל, היתה פשע חמור, אבל לא יכולה להיחשב גילוי של דנ"א אנטי־ימני. הפוליטיזציה הנוכחית בשב"כ התחילה אחר כך, באוסלו וב"התנתקות". תהליכים דומים התרחשו אז בצה"ל. עם זה הליכוד חייב להתמודד - ובלבד שישתחרר מהמורשת הקורבנית של "אלטלנה".

פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באונ' בן־גוריון