במדינת הבריונים אלימות היא לא בעיה - היא שפה

זו כמובן אלימות ממשית, קשה, מסוכנת, ולעיתים קטלנית. אך ההתמקדות הבלעדית בה מחמיצה את הבעיה האמיתית: ישראל אינה סובלת רק מריבוי מקרי אלימות. ישראל סובלת מהפיכתה של האלימות לשפה.

"זה לא רק המאבק שלנו": משפחתו של ימנו בנימין זלקה בזירת הרצח

לא עוד חריגה מן הסדר, אלא דרך הפעולה עצמה. לא כשל נקודתי של עבריינים, אלא היגיון חברתי שלם שמחלחל מן הרחוב אל המוסדות, מן המוסדות אל המסך, ומן המסך אל הנפש. האלימות הגלויה היא רק הקצה הבוטה של התופעה. מאחוריה פועלת אלימות עמוקה יותר, שקטה יותר, ולעיתים מסוכנת לא פחות. זוהי האלימות הכלכלית.

חברה שבה יוקר המחיה חונק, השכר נשחק, שוק העבודה הופך את העובד לבן ערובה, והריכוזיות מפקיעה מן האזרח את האפשרות לחיים הוגנים, מפעילה אלימות גם בלי להרים יד. אין צורך באגרוף כאשר די בתלוש משכורת, בשכר דירה ובסל קניות כדי להכניע אדם.

לא כשל נקודתי של עבריינים אלא היגיון חברתי שמחלחל מן הרחוב אל המוסדות, מן המוסדות אל המסך, ומן המסך אל הנפש

אלימות אינה רק פגיעה בגוף. היא גם שלילת האפשרות לחיות בכבוד. לצידה פועלת אלימות שלטונית. מדינה אמורה להפעיל כוח כדי להגן על אזרחיה, לא כדי לייצר תלות, לקנות נאמנויות וליצור תלות פוליטית בקרב מגזרים שלמים.

כוח פוליטי

כאשר מיסוי הופך לכלי של חלוקה סקטוריאלית, כאשר תקציבים מחולקים לא לפי צורך אלא לפי כוח פוליטי, וכאשר האזרח נדרש לממן מנגנוני נאמנות במקום שירות ציבורי תקין, הכוח המדינתי חדל להיות סמכות והופך לאלימות.

לא תמיד אלימות שלטונית באה בצורת אלה. לעיתים היא באה בצורת תקציב.

גם המערכת המשפטית, שמטרתה לבלום כוח, יודעת לעיתים לייצר אותו. תביעות השתקה, הליכים שנועדו להתיש, אכיפה בררנית, שימוש במשפט לא כדי לעשות צדק אלא כדי לאיים, להפחיד ולהשתיק, הם צורות מובהקות של אלימות משפטית. החוק נועד לרסן כוח. כאשר הוא הופך לכלי כוח, הוא חדל להיות חיץ מפני אלימות והופך לגרסה המעונבת שלה.

הפוליטיקה הישראלית מוסיפה לכך שכבה נוספת: אלימות פוליטית. לא רק מפני שהיא מייצרת הסתה, אלא מפני שהיא מבטלת את עצם הלגיטימיות של היריב. מחלוקת היא נשמת אפה של דמוקרטיה. אבל בישראל מחלוקת חדלה להיות ויכוח והפכה למלחמת זהויות. היריב אינו טועה אלא בוגד. המחנה האחר אינו שותף אלא איום.

מרגע שהפוליטיקה מאמצת את שפת הדה־לגיטימציה, הדרך מן האולפן אל הרחוב קצרה מאוד. וקיימת גם האלימות היומיומית, האפורה, זו שכולנו רואים ושהרגילה אותנו כבר לתחושת חוסר האונים.

שפת איום

היא נוכחת בכבישים, שבהם כל נתיב הוא מאבק כוח קטן, כל עקיפה היא הכרזת עליונות, וכל צופר הוא שפת איום. היא נוכחת בבתי הספר, שבהם חרם, השפלה ובריונות הפכו לחלק משגרת ההתבגרות. היא נוכחת ברשתות, שבהן שיימינג, ביזוי ולינץ' דיגיטלי הפכו לצורת בידור. היא נוכחת בתרבות כולה, שהפכה גסות רוח לאותנטיות, כוחנות לנחישות והשפלה לסגנון.

זו אולי האמת הקשה ביותר: ישראל אינה רק מקום שבו יש אלימות. ישראל היא מקום שבו האלימות חדלה להיות תקלה והפכה לצורת תיווך. זו השפה שבה אזרחים פוגשים מוסדות, קבוצות פוגשות זו את זו ואנשים פוגשים את סביבתם.

האלימות בישראל אינה רק פלילית. היא כלכלית, שלטונית, משפטית, פוליטית, תרבותית ויומיומית. ולכן גם הפתרון לה אינו יכול להסתכם בעוד שוטרים, עוד מצלמות ועוד ענישה. הבעיה, אם כן, אינה רק בפושע. הבעיה היא בחברה שלמדה לדבר בכוח, לנהל בכוח ולחיות בכוח.

ד"ר קותי שוהם הוא מרצה לפילוסופיה פוליטית ולמחשבה מדינית