צו השעה: פריימריז באופוזיציה

רבים שואלים את עצמם מה מוביל את נפתלי בנט, המועמד המזוהה עם הימין, לחבור ליאיר לפיד, המועמד שמזוהה עם הקו הליברלי?

התשובה היא שהאיחוד הזה מופנה אל תוך גוש מתנגדי נתניהו, ונועד להתחזק במה שמכונה "חצי הגמר", כדי לקבוע מי יהיה המועמד שיעלה לגמר הגדול מול נתניהו.

כמעט לפי כל סקר שהתפרסם בחודשים האחרונים התמונה הפוליטית כאן יציבה: גוש נתניהו לא מצליח להגיע לרוב. עבור גוש השינוי, שהפך השבוע לגוש התיקון, זו נקודת זמן נדירה. חלון הזדמנויות כמעט חד־פעמי.

אבל האופוזיציה מבזבזת אותו. במקום להתמקד בניצחון, ראשי המפלגות עסוקים ב"חצי הגמר". החשש הוא שבינתיים נתניהו יעשה מה שהוא יודע לעשות טוב מכולם: קמפיין אפקטיבי, חד מסרים, שישחק בהדרגה את היתרון של יריביו.

איחוד בנט־לפיד השבוע מעיד עד כמה התחרות מול איזנקוט, ולא מול נתניהו, היא בעת הזאת היעד הראשון העומד לנגד עיניהם. גם אביגדור ליברמן ויאיר גולן מרבים לירות בתוך הנגמ"ש.

במקום לייצר כוח משותף, המחנה שוחק את עצמו מבפנים. זה לא תרחיש היפותטי, אלא מתכון מוכר להפסד.

כדי למנוע סיכון כזה נדרשת כבר עכשיו הכרעה מהירה, ברורה ואמיצה.

יש הטוענים כי הפתרון לכך הוא איחוד גדול.

מה יותר טבעי ומתבקש מצעד שבמסגרתו לבנט וללפיד יצטרפו איזנקוט, גנץ, גולן וליברמן, וינצחו יחד.

אולם בין מפלגות האופוזיציה יש פערים אידיאולוגיים עמוקים שאין טעם לטשטש. הציבור לא קונה אחידות מלאכותית. יתרה מזאת, השוני עשוי להביא תועלת, ולמצות בצורה מקסימלית את קולות המחנה.

בעוד שקשה לראות את כלל גוש השינוי רץ במפלגה אחת, חייבת להיות הסכמה על מנגנון הכרעה משותף. הפתרון הוא לא איחוד, אלא פריימריז פתוחים לבחירת מועמד האופוזיציה לראשות הממשלה.

הרעיון אינו תיאורטי. בעולם כבר עשו את זה, ובהצלחה. בצרפת פריימריז פתוחים של המחנה הליברלי הובילו לבחירת פרנסואה הולנד, שניצח לאחר מכן בבחירות לנשיאות.

באיטליה השתתפו מיליוני אזרחים בפריימריז פתוחים של גוש ליברלי מרכזי, מהלך שיצר לגיטימציה ציבורית רחבה והכניס ציבור שלם למשחק הפוליטי. גם בישראל אפשר, אם רק תהיה הנהגה שמוכנה להכריע.

כדי למנוע "השתלטות עוינת" או ניסיון להטות את התוצאה, ניתן לאמץ מנגנון מוכר מהעולם. כל מי שירצה להשתתף בפריימריז יידרש להירשם מראש ולהצהיר על הזדהות עם גוש השינוי. לא מדובר במבחן אידיאולוגי נוקשה, אלא בהצהרת כוונות בסיסית, שמטרתה להבטיח כי מי שבוחר אכן שייך למחנה המבקש להחליף את השלטון.

נוסף על כך, יש לקבוע סף מינימלי להשתתפות. הפריימריז יתקיימו רק אם יירשמו אליהם לפחות 200 אלף אזרחים. זהו מספר שמבטיח לגיטימציה ציבורית רחבה, ומונע מצב של הכרעה מצומצמת שאינה משקפת את רצון המחנה.

המודל פשוט: כל מי שמציג מועמדות מתחייב מראש שלא להצטרף לממשלה שאינה בראשות המועמד הנבחר. כך נשמרת העצמאות המפלגתית, אך מובטחת אחדות אסטרטגית ביום שאחרי.

מעבר לכך, מדובר במהלך עם פוטנציאל אדיר להנעת הציבור. פריימריז פתוחים, לראשונה בישראל, יכולים להפוך לאירוע דמוקרטי רחב היקף, כזה שמחזיר לציבור תחושת שותפות והשפעה.

ובעיקר, זה מהלך שיוצר מומנטום.

את הפריימריז הללו יש לקיים מהר. תוך חודש. אין טעם להמתין חצי שנה, ובינתיים לכלות את עצמנו בסבבי חישובים אינסופיים.

אם האופוזיציה לא תכריע, המציאות תכריע במקומה, והיא עלולה לגלות, שוב, שניצחון שהיה בהישג יד התמסמס בגלל פוליטיקה קטנה.