מזל טוב! איך קראתם לו? בארי?

ראשל״צ. אמא צעירה בגן שעשועים קוראת לבתה. "בארי! בואי!". שלושה קטנטנים שונים זוקפים אוזניים. מישהו קרא בשמם. אחת מהם מזהה את הקול ורצה לאמא. בארי שמחה ונמרצת. מאז 7 באוקטובר נולדו בישראל יותר מ־17 אלף תינוקות. חלקם קיבלו שמות שלפני המלחמה היו סתם שמות יפים, ואחריה הפכו למשהו אחר. 49 בנים ובת אחת נקראו "עוז". 34 בנים ו־11 בנות נקראו "בארי". שמונה בנים ושתי בנות נקראו "ארז". חמישה בנים ושלוש בנות נקראו "ניר". שלוש בנות נקראו "נובה" ואין־ספור אחרים על שם חיילים שהפכו לזיכרון.

ברמה הלוגית קשה להסביר עד כמה עניין השמות־על־שם־אסונות הישראלי הזה, מופרך. יש תרבויות שמוחקות שמות שקשורים בהפסדים או באסונות. האבוריג'ינים באוסטרליה אוסרים לבטא את שם המת, לפעמים שנים אחרי מותו. שבטי האפאצ'י ראו באזכור שם הנפטר עלבון שמוביל לאלימות. בכלל, אצל עמים רבים, שם שנקשר באסון נמחק מהשפה, נבלע, נעלם, ומקסימום מקבל פסל זיכרון סמוך למקום האסון. ההיגיון ברור: לא משמרים כאב.

וישראל עושה ההפך. תמיד עשתה ההפך. נודניקים שלא עושים שום דבר הגיוני, אבל איכשהו זה תמיד עובד להם מבחינה היסטורית. כי ישראלי ששומע על צוציק שנקרא "בארי", לא חושב על האסון אלא על כל החבילה: ההקמה, הצמיחה, האסון, ההתגייסות, ההתאוששות. המילה "בארי" אצל עם אחר היתה הופכת למילה שלוחשים. דרזדן. הירושימה. צ׳רנוביל. אצלנו? מילה שאימהות חמושות במגבון צועקות בגן שעשועים. כשהורים ישראלים בוחרים את השם "עוז" לתינוק, הם לא בוחרים באסון. הם בוחרים בדרך, בגבורה, אפילו בשגרה. הם לא זוכרים מה נלקח. הם מכריזים מה נשאר.

החלוצים שהגיעו לכאן עם שמות מהגולה שינו אותם לשמות עבריים. לקחו שפה מתה וגולמית, ושמו אותה בפה של תינוקות. כשהתינוקות האלה גדלו ונפלו במלחמות, קראו על שמם יישובים ורחובות. וכעת קוראים על שם היישובים לתינוקות חדשים. המעגל הזה לא נשבר, כי הוא לא בנוי בצורה שאמורה להישבר אלא רק לצמוח למרות הכל.

באוגוסט 2025 הונחה אבן־פינה לשכונה חדשה בניר עוז. היו יכולים לקרוא לה בשלל שמות יפים ומורבידיים - בכל זאת, 64 יהודים נרצחו שם, אבל בחרו לקרוא לה "החלוץ". כי מי שחוזר לבנות בית על אדמה שספגה דם, אינו שורד ולא פליט. הוא חלוץ. כמו אלה שבנו בית ראשון במולדת בתחילת המאה הקודמת.

יותר מאלף חיילים, חיילות ואנשי כוחות הביטחון נפלו במלחמת חרבות ברזל. אין טור בעיתון שיכול להכיל את עומק הכאב. אבל תמיד, תמיד, מול המוות, ישראל בוחרת בחיים. ומול השכחה, ישראל בוחרת בשם. בארי רצה בגן שעשועים. עוז לומד לדבר. ארז צועד את צעדיו הראשונים. ניר צוחק. נובה, שנקראה על שם מסיבה שהפכה לטבח, רוקדת.

הם לא יודעים עדיין למה קוראים להם ככה. יום אחד יידעו. יום אחד ילמדו מה קרה במקומות שמהם באו שמותיהם. ויום אחד יבינו שההורים שלהם לא נתנו להם סתם שם. הם נתנו להם שליחות. ובארי, מראשון? היא כבר רצה.