כשלא ראיתי את האופק

אני זוכר היטב את שיחת הטלפון ההיא, ביום שלישי, 10 באוקטובר.

כשלושה ימים לאחר היום הנורא. השעה אצלנו בקנדה היתה שעת ערב. על הצג הופיע מספר הטלפון של אחי, יניב. חישבתי במהירות את השעה בישראל. השעה היתה מעט אחרי 4 בבוקר. הלב החסיר פעימה. מעבר לקו שמעתי קולות לא ברורים, ומייד אחר כך את קולו, קצר ודוקר: אופק נהרג.

הגעתי לישראל כשעתיים לפני ההלוויה.

כאשר הגעתי לביתם, הדלת היתה סגורה. בפנים קצינת הנפגעים ישבה עם יניב, האם פני והאחות ענבר. הסבירה להם בקול שקט, חסר כל נחמה, את סדר הדברים. כשנסענו ברכב הצבאי לכיוון בית העלמין של היישוב קדימה, עמדו אנשים רבים בצידי הדרך, אוחזים בדגלי ישראל. שורות־שורות. ברכב היתה דממה. פנים קפואות.

בית העלמין המה אלפי אנשים. הספדים. השמש שקעה.

נכנסתי עם אחי לראות את אופק בפעם האחרונה. הארון היה מונח על עגלה נישאת, גבוהה מאיתנו. התכופפתי, אחזתי ברגליו של אחי והרמתי אותו מעט, על מנת שיוכל להתבונן בו. לנשקו בפעם האחרונה. אופק נראה יפה תואר. שליו. עיניו הכחולות היו פתוחות קמעה. יניב נתן לו נשיקה אחרונה, ושאל "למה, למה אתה כל כך קר?". זמן קצר לאחר מכן, אופק נטמן באדמה.

אופק, אחייני, היה לוחם בקומנדו הימי. הוא סיים את המסלול כארבעה חודשים לפני 7 באוקטובר.

באותו סוף שבוע, נותר בבסיס הקומנדו יחד עם קומץ לוחמים נוספים ככונן למקרה חירום. בכאוס המוחלט ששרר באותו היום, היו לוחמי העילית הללו מהראשונים שנשלחו ליישובי העוטף.

משימתם היתה להציל חיים ולסכל מחבלים. הם נעו מבית לבית, תחת אש תופת. חילצו משפחות.

יחידת הקומנדו הימי ידועה בייחודה. מגיעים אליה אלו שניחנו בנחישות ובמשמעת עצמית יוצאות דופן. המסלול מגרד את גבול היכולת הפיזית והנפשית. מתי־מעט שורדים ומגיעים לסיומו.

כשהוריו של אופק היו מחזירים אותו לבסיס בסופי השבוע הקצרים שבהם יצא הביתה, דמעות היו נקוות בעיניו. עד כדי כך היה הקושי כבד, מייסר וכמעט בלתי ניתן להכלה. ובכל זאת, אופק מעולם לא ויתר. לא נשבר. היו בו דבקות, אמונה, ערכים, חוסן. היה לו ה"למה" שאפשר לו לשאת כל "איך".

פגשתי בו בפעם האחרונה באמצע חודש אוגוסט. נפרדנו בחיבוק ובטפיחה על שכם. המילים האחרונות שאמרתי לו היו: "שמור על עצמך ואל תעשה שטויות. דיר באלק!". אני זוכר היטב את החיבוק הזה. אופק היה כל כך חזק. חסון. שרירי. גופו ומבטו כאילו אמרו: עברתי את הכל. דבר לא יוכל לי.

בשעה 2:00 בלילה של 8 באוקטובר, לאחר שעות רבות של לחימה, נשמע קולו של קצין צה"ל שנפצע אנושות. אש תופת נורתה מכל עבר, ואל כיוונו של הקצין הפצוע.

אופק נזעק לעברו על מנת להושיט לו טיפול מציל חיים ולהצילו. עם הגיעו אליו, נורה מצרור יריות שחדר את ראשו והרגו במקום. הקצין הפצוע חולץ וחייו ניצלו.

שבועות לאחר מותו, התגלה בחפציו פתק שרשם לעצמו במהלך המסלול, וכך נכתב בו: "אסור לשכוח את העבר שלנו, את האנשים שבזכותם אנחנו פה, האחים שלי שמתו על האדמה הזאת. 2000 שנה רדפו אחרינו, עכשיו אנחנו כאן במדינה שלנו, לוחמים. ואנחנו לא זזים מפה. עכשיו תורי להגן על המדינה".

אופק נפל בעודו מגן על עמו ועל מדינתו. כמוהו, צעירים רבים כל כך. מי ייתן ומדינת ישראל תמצא שוב את הדרך להיות ראויה, ולו במעט, להקרבתם.

הכותב הוא דותן רוסו, דודו של אופק רוסו ז"ל