1948: תקומה, עצמאות, קוממיות ומלחמה שהבטיחה את עתידנו

יום העצמאות ה־78, שאותו נציין השבוע, הוא הזדמנות טובה לחזור אל השורשים, אל היסודות והמקורות, ובעיקר אל נקודת ההתחלה שבה החל מסענו, אל מלחמת העצמאות שפרצה בעקבות ההכרזה על הקמת המדינה בה' באייר תש"ח - מלחמה הרת גורל, מלחמת קיום, שניצחוננו בה הבטיח את עתידה של ישראל למשך שנים רבות.

מלחמת העצמאות היא זיכרון רחוק ואפילו נשכח בעבור מרביתם של אזרחי ישראל, הנתונים בשלוש השנים האחרונות במלחמה על הבית למול איראן ושלוחיה במרחב הסובב אותנו, חמאס וחיזבאללה. וכמו אז - גם היום מדובר במלחמה קשה וארוכה, ובעצם ברצף של מבצעים, כמו מבצעי מלחמת העצמאות - החל במבצע נחשון לפתיחת הדרך לירושלים, וכלה במבצע עובדה לפתיחת הדרך לאילת. אלא שהפעם מדובר בחרבות ברזל, חיצי הצפון, עם כלביא ושאגת הארי - ועוד היד נטויה.

אבל אף שחלפו כמעט שמונה עשורים מאז המלחמה ההיא בשנת 1948, יש דברים רבים שאפשר ללמוד ממנה, לא רק כפרק מפואר והרואי בתולדות העם והמדינה, אלא גם, ובעיקר, לקחים ותובנות שראוי לזכור ולהזכיר, ושרלוונטיים גם לימינו אלו.

מלחמת העצמאות החלה למעשה עם החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, לאחר שערביי ארץ ישראל יצאו למאבק ביישוב היהודי בניסיון למנוע את יישום ההחלטה, ולמותר לציין שבמאבקם זה הם נחלו תבוסה ניצחת והביאו על עצמם אסון כבד. אבל שלב נוסף ומכריע במלחמה החל עם פלישת צבאות ערב לארץ ישראל לאחר הקמת המדינה, במטרה להחריב את המדינה שזה עתה הוקמה.

קשה להמעיט מגודל האיום שנשקף למדינת ישראל באותם ימים. הלגיון הירדני, כוח רב עוצמה בשנת 1948, כיתר את ירושלים ומנע הכנסה של מים ומזון אל העיר, ובמקביל טורי שריון מצריים הגיעו עד לגשר עד הלום, מרחק של 35 קילומטרים מתל אביב. העיר גם הופצצה ללא הרף על ידי מטוסים מצריים, ובשבוע הראשון למלחמה גרמו לכמאה הרוגים, יותר מהיקף האבידות שלנו בשני סבבי העימות עם איראן.

וכמו היום, גילה אז העולם אדישות ואף ניכור; וכשמזכירים את נשיא ארה"ב הארי טרומן כצוק איתן של ידידות וחום כלפי ישראל, ראוי להזכיר שהיה זה צוק בודד אפילו בארה"ב, שבה מרבית בכירי ממשלו התנגדו בחריפות להקמתה של ישראל.

הספקנות היתה גם נחלתם של רבים בהנהגה הישראלית, וקשה לתפוס שההחלטה על הקמת המדינה התקבלה ברוב דחוק של שישה תומכים למול ארבעה, שסברו שיש להימנע בשל הלחץ הבינלאומי והחשש ממפלה בשדה הקרב.

אבל ישראל יכלה לאתגר. החברה הישראלית, שגילתה כוח עמידה, לכידות ואחדות, התגייסה למערכה. כך, למשל, יותר ממחצית מתלמידי הישיבות החרדיות באותן שנים התגייסו במצוות רבניהם לצבא. מפקדי צה"ל לא היו חפים מטעויות ומכישלונות, אבל גילו נחישות ונחרצות לבצע את המשימות שהוטלו עליהם, ואף הגדילו לא פעם ראש הרבה מעבר למה שנדרש מהם. ולבסוף, המנהיגות, ובראשה דוד בן־גוריון, שניהל ביד רמה את המלחמה תוך ראייה אסטרטגית מרחיקת־ראות, אבל השכיל גם לבנות אומה ומדינה, לקדם ממלכתיות למול כיתתיות מימין ומשמאל, וידע מתי וכיצד לסיים את המלחמה. זאת, תוך שהוא מעניק עדיפות לקליטת העלייה ההמונית ולבניין החברה והכלכלה על פני המשך הלחימה, גם אם במחיר ויתור על הישגים צבאיים שלא היו משנים באמת את תמונת המצב.

לבן־גוריון לא היו ספקות כי הניצחון במלחמה אין פירושו קץ הסכסוך - נהפוך הוא. הוא העריך שסיבוב הלחימה הבא הוא שאלה של זמן, אבל סבר שהפסקת האש תאפשר לנו לבנות את עצמנו ולהיערך טוב יותר לקראת הבאות.

מלחמת העצמאות היתה הקשה והעקובה מדם מכל מלחמות ישראל. אבל הניצחון בה היה החשוב והמשמעותי מכל אלו שידענו לאחריה.

בימים הקרובים נזכור, אפוא, בגאון את המלחמה הזו, מלחמת העצמאות, התקומה והקוממיות.