השבוע, במסדרונות משרד החוץ של ארה"ב, נרשם רגע נדיר והיסטורי: לראשונה זה יותר משלושה עשורים נפתח משא ומתן ישיר, בחסות אמריקנית, בין ממשלת ישראל לממשלת לבנון. על הפרק: הסכם בין שתי המדינות, שיכלול הפסקת אש, ריסון כוחו של חיזבאללה והעברת השליטה הביטחונית בגבול לידי צבאות שתי המדינות בלבד.
השגריר לייטר על הפגישה ההיסטורית בוושינגטון: "אנחנו ולבנון באותו צד" // שגרירות ישראל
אלא שכאן בדיוק מתחיל הפער בין כותרות למציאות. סבב השיחות הראשון אינו פרי יוזמה של השכנות היריבות, אלא מהלך אמריקני מובהק, בגיבוי ובנוכחות של בכירי הממשל, ובעיקר ברצונות של הנשיא טראמפ. גם הפגישה בין שגריר ישראל בארה"ב יחיאל לייטר לבין השגרירה הלבנונית בארה"ב, נדא חמאדה מעווד הדרוזית, חשובה ככל שתהיה, אינה מבשרת בהכרח פריצת דרך. מוקדם מדי לאופטימיות, ובוודאי מוקדם לדבר אפילו על הסכם הפסקת אש, ולא רק על הסכם שלום.
בוושינגטון משדרים תקווה, ואף יותר מכך. יש גם מי שכבר מפנטזים על הסכם נורמליזציה לפני תום תקופת כהונתו של טראמפ - אך במזרח התיכון, כידוע, המציאות עולה על כל דמיון, והיא מורכבת מהצהרות או מכוונות טובות. המערכת הפוליטית בישראל, הניצבת שוב על סף בחירות, לצד השבריריות הפוליטית והביטחונית בלבנון, מרחיקות את הסיכוי להסכם של ממש.
קשה גם להתייחס לשיחות המתנהלות בבירה האמריקנית כאל מו"מ לנורמליזציה, מכיוון שההיענות של ישראל ולבנון ליוזמה של הנשיא טראמפ נראית לעיתים יותר כמהלך של נימוס דיפלומטי מאשר כרצון עמוק לשינוי היסטורי בין הצדדים, בעיקר בשל המורכבות הפנימית בשתי המדינות.
אך הבעיה המרכזית לא טמונה רק ברצון הצדדים, אלא גם ביכולות הפוליטיות הפנימיות. לבנון סובלת, כבעבר, מחוסר משילות עמוק. מדינה משוסעת עדתית, דתית וגיאוגרפית. כוחו הפוליטי והצבאי של חיזבאללה מעניק לו השפעה מכרעת בהרבה מאוד סוגיות, במיוחד בדרום המדינה, והנשק הקטלני והכבד שבידיו למעשה הפך אותו לשחקן אוטונומי בתוך המדינה. לא מעט פעמים ישראל ניהלה משא ומתן עימו בצורה עקיפה, כדי להגיע להפסקת אש או לחתימה על הסכם חילופי שבויים.
גם הצבא וכוחות הביטחון הלבנוניים מתקשים לאכוף את מרותם, והשחיתות הפושה במוסדות השלטון, לצד השפעות חיצוניות - בעיקר מאיראן - מחלישות עוד יותר את היכולת לקבל החלטות וליישמן. למשל, גם כשהתקבלו החלטות מדיניות דרמטיות הן לא תמיד יושמו בפועל, בשל לחצים פנימיים של חיזבאללה ושל העדה השיעית במדינה.
לכן, על אף הרגע הדיפלומטי החריג, ספק אם ניתן להגדיר את המתרחש כתחילתו של עידן חדש. זהו לכל היותר ניסיון זהיר לייצב את השטח ולהגיע להפסקת אש, ובוודאי לא מהפכה אזורית.
ובכל זאת, התקווה קיימת. לא רק להפסקת אש, אלא גם להסדר רחב שיביא שקט, יציבות ואולי אף שגשוג לשני הצדדים. התרחיש שבו תושבי הגליל יוכלו להגיע ברכב בתוך שעה אל "פריז של המזרח התיכון" עדיין רחוק - אך אינו בלתי אפשרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו