יהודייה אחת. יהודי אחד

אני מחבב את האי רודוס ומבקר בו מעת לעת. מהפינה שבה אנו מתארחים בדרך כלל ניתן לצפות למרחוק ולראות את הנוף עוצר הנשימה שבאופקו בולטים האיים השכנים, האחד גדול וחבריו קטנים יותר. המשולש המפעים הזה מסתיר בתוכו את אחד הפרטים המצמיתים והמזעזעים ביותר מבחינת ההיסטוריה היהודית המדממת בתקופת השואה.

ב־15 בספטמבר 1943 כבשו הגרמנים את האי רודוס מידי האיטלקים, וב־3 באוקטובר כבשו את האי הסמוך קוס מידי הבריטים. ב־20 ביולי 1944, בפקודת הגרמנים, התייצבו ברודוס הגברים היהודים מגיל 18 ומעלה במפקדה של קציני חיל האוויר האיטלקי, מפקדה ששימשה מטה הגסטפו. נאמר להם להביא תעודות זהות ורישיונות עבודה, מכיוון שיגויסו למאמץ המלחמתי הגרמני. כל מי שהתייצב, לא שב עוד לביתו. למחרת הורו הגרמנים גם לנשים ולילדים להצטרף לגברים ולהביא איתם תעודות זהות, מצרכי מזון שיספיקו לעשרה ימים ואת דברי הערך שלהם.

תנאי ההפלגה היו קשים מאוד. החום היה בלתי נסבל, לא סופקו מזון ומים. אנשים מתו בדרך, וגופותיהם הושלכו לים. הם הגיעו לאתונה, משם למחנה ריכוז סמוך ומשם במשאיות וברכבת, בתנאים איומים, במסע ארוך אל אושוויץ

יהודי רודוס שהו במעצר בתנאים קשים. יומיים לאחר מכן הובלו כ־1,700 נשים, גברים וטף אל נמל האי דרך רחובות מרכז העיר, שהיו שוממים בשל עוצר שהוטל. בנמל הועלו על שלוש ספינות דיג ישנות ופתוחות. תנאי ההפלגה היו קשים מאוד. החום היה בלתי נסבל, לא סופקו מזון ומים. אנשים מתו בדרך, וגופותיהם הושלכו לים. הם הגיעו לאתונה, משם למחנה ריכוז סמוך ומשם במשאיות וברכבת, בתנאים איומים, במסע ארוך אל אושוויץ. רובם הגדול נרצחו מייד, והיתר נכלאו במחנה.

אחד הפרטים הנוראים הקשורים במסע המוות אירע בדרך בין רודוס לאתונה. מתברר שההפלגה לא היתה רציפה. שלוש הספינות עגנו בדרך בשלוש תחנות. הן עגנו בקוס, ושם הועמסו עליהן 100 יהודי האי הגדול שרוכזו במקום, ואז המשיכו לעוד שתי תחנות: לרוס וקלימנוס. שני האיים הקטנים האלה די מפורסמים. גם הם חלק מקבוצת האיים הדודקאנסיים, הם יפהפיים ויש בהם מכמני נוף ותיירות.

מה חיפשו הגרמנים בלרוס ובקלימנוס? הם לא נזקקו לציוד או לתדלוק. העדויות המבוססות של כמה וכמה ניצולים מספרות אותו סיפור בדיוק: בקלימנוס העמיסו הגרמנים על האונייה יהודייה אחת שגרה במקום, ובלרוס הם עצרו כדי להעמיס יהודי אחד ששהה שם. אפילו שמו ידוע. זה היה דניאל רחמים שנספה באושוויץ.

יהודייה אחת. יהודי אחד.

זה הסיפור. אפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה דברים במסגרת הניסיון הנואש "להבין" את השואה. אפשר ללמוד על דקדקנותה של מכונת ההשמדה. על קנאות השנאה הטוטאלית, הרוע המוחלט. אני מעדיף לא ללמוד ממנו, אלא להשתמש בו. הוא מעניק לי, בכל פעם שאני נזכר בו, את היכולת ליצור זום־אין אל תוך המספר המצמרר הזה, 6 מיליון, ולהתקדם עוד ועוד פנימה, עד שאני כמעט יכול לראות בבירור את פניו של בן עמי האחד, הבודד, ואת פניה של בת עמי האחת, הבודדת, מובלים שם על החוף בידי המפלצות, כי הם יהודים.

יזכור ה' את נשמת דניאל רחמים וחברתו האלמונית בתוך נשמות שאר הקדושים וינקום נקמת דם עבדיו השפוך.