עיניים על הקונספציה: אסור לתת להיסטוריה לחזור על עצמה

זוכרים את מהות הקונספציה? להסתכל על מציאות מסוימת ולהקשיב לסיפור אחר שנמצא לנו בתוך הראש. שנתיים וחצי לאחר טבח שמחת תורה, ניתנת לנו הזדמנות לבדוק אם אנחנו מסוגלים להסתכל על המציאות ולראות נכוחה.

תחת מעטה של תיאום ביטחוני, תוך שצה"ל והדרגים המדיניים רואים ברש"פ משתפת פעולה במקרה הטוב, וזרוע של צה"ל באיו"ש במקרה הפחות טוב, הולכת ומתפתחת תשתית טרור שמתאמנת כצבא של ממש לכיבוש מדינת ישראל מהנהר ועד לים. ואלה לא המילים שלנו אלא של הרש"פ, כן?

ההיסטוריה של היחסים הביטחוניים עם הרשות הפלסטינית רוויה בהבטחות שכוסו בדם אלפי נרצחים: עם חתימת ההסכמים בשנות ה־90 של המאה הקודמת, ישראל האמינה שהרשות תקים כוח שיטור אזרחי מוגבל (9,000 שוטרים) שיילחם בטרור, לדברי ראש הממשלה דאז יצחק רבין - "בלי בג"ץ ובלי בצלם". כלומר - בלי לחשוש מביקורות ולשלוט בכוח הזרוע.

לא ברור אם הצד הישראלי האמין למילים אלה, מה שבטוח זהשהצד הערבי ראה בהן אצטלה ותו לא. כבר ב־1994 השווה ערפאת את ההסכמים להסכמי חודייבה - ברית רמייה זמנית שנועדה להפרה ברגע שיתחזק הכוח הצבאי.

ואכן, במהומות הכותל (1996) נוצרה ההזדמנות, ושוטרי הרשות ירו באש חיה על חיילי צה"ל, בעידודו של זוכה פרס נובל לשלום יאסר ערפאת. בשנת 2000 הקימה הרשות את גדודי חללי אל־אקצא; קצינים בכירים פיקדו על חוליות מחבלים תוך שימוש בידע שרכשו בישראל במימון הרש"פ. משם ניתן למנות גם את הלינץ' ברמאללה ואת ספינת קארין A ששוב הוכיחה שהרשות בסך הכל מלבינה כספים ומחמשת את שוטריה לקראת לחימה כוללת.

לאחר מבצע חומת מגן (2002), ישראל והמערב ניסו לשקם את הרשות על פי תוכניתו של הגנרל האמריקני דייטון, שהתבררה כמובן כאכזבה. מתחת לפני השטח המשיכה הרשות לטפח אתוס מערבי ולממן משכורות של מחבלים. ומה קורה היום?

במחקר שערכנו לאחרונה, הוצג לראווה החזיר שכבר שנים פושט את טלפיו ואומר "טהור אני": 12 אלף שוטרים שהוסכמו והתווספו עם השנים, הפכו ל־65 אלף מקבלי משכורות ברש"פ. הגורמים המוסמכים לא מציגים מספרים מדויקים של מצבת הלוחמים, ומדובר ב־35 אלף עד 60 אלף: פי ארבעה עד שמונה מסד"כ המשטרה ביחס לאוכלוסייה בישראל. מדובר לא רק בכמות, אלא ביכולות התקפיות של צבא. הרשות הקימה יחידות עילית תחת השמות: "101" (לא מקרי), "העטלף" ואחרות, שאינן מתאמנות על פיזור הפגנות או חלוקת קנסות, אלא על לוחמה בשטח בנוי, צניחה טקטית ופריצה למבנים. בזמן שאנו ממשיכים להישען עליהם כאשר תיירים תועים נכנסים לשכם, קציני המנגנונים נשלחים לאקדמיות ברוסיה ובפקיסטן כדי לרכוש מיומנויות בארטילריה, שריון וקומנדו ימי.

בצד התרבותי, נושאת הרש"פ עיניים ליפו, עכו, חיפה ובאר שבע. את שמות האימונים וכיתות ההכשרה היא קוראת לזכר "שאהידים" שרצחו וטבחו ביהודים לאורך הדורות. הכוונות על השולחן, היכולות נחשפות ומפתיעות אפילו את מי שאמור לדעת את מספר השוטרים וכלי הנשק. האם זו "זכותנו" להמשיך לעצום עיניים?